ערן לוי, ברלין

בשנת 2003 עבדתי במרכז מיחשוב של אחד הבנקים הגדולים בארץ.  כחלק מתפקידי קיבלתי בקשות להפצת תוכנות ועדכונים מעובדי הבנק השונים.  אחד העובדים – נקרא לו דוד – שלח לי באחד הימים דרישה לעדכון.  התחלתי לעסוק בעדכון, נזקקתי לעזרת אחד העובדים במחלקה שלי ותאריך הפצת העדכון נדחה עקב כך.  ביום השלישי מאז בקשתו התקשר אלי דוד, צעק עליי, דיבר בגסות ולא הפסיק לציין את חוסר האחריות שלי.  לא עזרו ההסברים שלי, הוא הודיע לי שלא יעבור על כך בשתיקה.  כעבור חצי שעה קרא לי המנהל למשרדו.  כך נודע לי שאותו דוד התקשר מיד למנהל האגף, סיפר את מה שהיה, השמיץ אותי ואת עבודתי ודרש את פיטוריי.  לצערו הרב לא פוטרתי מאחר וביצעתי הכל על פי הפרוטוקול, כולל עדכוני כל המעורבים על הדחיה, אבל את העלבון לא יכולתי לשכוח.

לפני כמה חודשים ביצעתי שינוי אדמינסיטרטיבי וביורוקרטי בחשבון אותו אני מנהל כיום.  שתי עובדות לא אהבו את השינוי שדרש מהן להיות ערניות יותר ולשפר את התפוקה שלהן.  העובדה שאותן עובדות מנסות כבר כמה שנים לעבוד כמה שפחות, החוקים הנוקשים ההופכים את הפיטורים לאחר מספר שנים בגרמניה לכמעט בלתי אפשריים והרצון של החברה להיפטר מהן לא היוותה שיקול.  הן פנו לחברתן, המכהנת כיו"ר ועד העובדים המקומי, ודרשו לפטר אותי, תוך שהן מבטיחות ליושבים סביבן (והכל מגובה בעדויות) שזמני בחברה קצוב.  הן נכשלו, אני עדיין כאן אבל ליבי נחמץ.

כנראה שאני אדם תמים, אחרת לא הייתי נפגע מכמה "נשמות טובות" שמנסים להרע לי.  אני, שהאמנתי כל חיי ביחס אנושי לפני הכל, סירבתי להאמין שאדם כלשהו ינסה לפגוע בי בצורה גסה שכזו.  אמא שלי אמרה לי פעם שלא משנה מה האדם מולו עבדתי עשה או עושה – אל תנסה לגרום לפיטוריו.  כל אדם צריך משכורת, לכל אדם יש התחייבויות, משפחה, שכר דירה או משכנתא לשלם, ונסיון לגרום למישהו לאבד את עבודתו הוא דבר בזוי, גם אם לא סובלים את אותו האדם.  כך אמרה אמי, ואני, כמו בהרבה מצבים אחרים, הבנתי בדיוק על מה היא מדברת וקיבלתי את דבריה. 

האמהות של אותם חורשי רעות לא אמרו את אותם הדברים לילדים שלהן.  דוד ושתי העובדות שלי לא ראו את הצורך האנושי בשכר, את הרצון לכלכל את המשפחה, לשלם לרופא השיניים, לקנות בגדים לילדה ואוכל בסופרמרקט.  הם רצו שאני אאבד את מקום עבודתי כי הן לא רוצות לעבוד קשה.

באחד מאתרי האינטרנט פורסם מאמר על הפעילות הפוליטית של כמה מאנשי האקדמיה הישראלית נגד המוסדות המעסיקים אותם – נסיונות שכנוע של גופים זרים למשוך השקעות מישראל ומהאוניברסיטאות, החרמה של אנשי אקדמיה, הטלת סנקציות על מוסדות ההשכלה הגבוהה וכתוצאה ישירה מכך סיכון מקום העבודה של הקולגות.  חופש הפעולה הפך לחופש לפגיעה.  כל אדם שחשקה נפשו ונשמע קולו קורא לאקטים שבאופן ישיר ישרתו את מטרותיו האישיות ובאופן עקיף עלולים לגרום לאחרים לאבד את מקור פרנסתם.  אין שום פן חברתי שמטרה זו משרתת מלבד חוסר ההתחשבות הגס באחרים.  אבל מה שקורה באקדמיה אינו ייחודי לה, ומן הסתם אינו ייחודי לישראל.

אני מניח שאיני אדם רע, כך לפחות טוענים מכריי וקרובי משפחתי.  הם גם אמרו לי לא פעם שאני חייב להיות רע יותר.  בעקבות המאורעות  פתחתי בהליך משמעתי מול אותן עובדות (וגם הן עדיין כאן, לדאבוני), אולם אך ורק כהגנה עצמית.  לא יעלה על דעתי לגרום לפלוני לאבד את פרנסתו רק מפני שאיני סובל את פלוני באופן אישי.  יש כללים בלתי כתובים בעולם שכדאי שימשיכו להתקיים, כללים שבין אדם לחברו שנשכחו בינות לחוזים האישיים ולאינדיבידואליזם הבוטה.