ערן לוי, ברלין

פעמיים בשנה זה מגיע, ואז הבדידות מחלחלת.

ספטמבר 2010.  ראש השנה הגיע מוקדם מאוד, כבר בתחילת החודש.  ההורים שלי נוסעים לחברים לארוחת החג, אחותי הקטנה תהיה עם החבר שלה ומשפחתו, אחותי הגדולה עם ילדיה ובעלה, ואני עם אשתי והילדה שלי.  רק שהם במרכז הארץ ואני במזרח ברלין. 

בשנתיים האחרונות הגעתי בכל חג משמעותי לארץ – פסח וראש השנה.  הייתי בבית, נסעתי בין הוריי לאחיותיי, אכלתי יותר מדי בראש השנה ולא מצאתי דבר אחד נורמלי לאכול בתל אביב בחול המועד.  אני זוכר איך הסתובבתי בכל העיר כדי למצוא איזשהו מזון מהיר סביר, וכל מה שהיה זה המבורגרים בלחמניות מקמח מצה במקרה הטוב או שווארמה במצה במקרה הגרוע.  ואחרי חיפוש של שעה מצאתי שווארמה בלאפה מקמח מצה שניתנה לכל דורש (והיו אלפים) תמורת המחיר הצנוע של שלושים ושבעה ש"ח טבין ותקילין.  חוץ מזה הרחובות היו מלאים בגברים, נשים ובעיקר ילדים, הכבישים היו עמוסים ולא היו יותר מדי מקומות חניה פנויים.  הבטחתי לעצמי שלא אגיע יותר בפסח, וכנראה באמת לא אגיע לארץ בחג החירות 2011.  אבל עכשיו ראש השנה, לא פסח, ועכשיו אני קצת מתגעגע.

לארוחה, למשפחה, לשפה ולאווירה.  יש דברים שקיימים רק בישראל.  אווירת החג היא אחת מהן.  כולם ממהרים בערב החג, כולם נוסעים לארוחה או מארחים בעצמם, ואפילו אם בוחרים שלא לארח או להתארח ונשארים לבד בבית מול הטלויזיה – יש בזה מן ההרפתקנות, לעשות 'דווקא', להיות החריג.  בברלין אני החריג אבל בצורה קצת אחרת – לאנשים סביבי אין מושג מה עובר עליי, אין להם מושג שהשנה העברית החדשה בפתח.  אני בעבודה, מול המוניטור, עוסק במצגות, בדוחו"ת, בתכתובת עם כח אדם על המועמדים שמגיעים לראיונות עוד היום, וקצת כבד בפנים.  גם מחר בבוקר אעלה על הרכבת, אסע לעבודה, אחזור הביתה בסביבות שש וחצי ואדע שהנה, עכשיו כבר קל יותר הלחץ על העין השטופה. 

יש יתרונות וחסרונות למגורים בחו"ל.  אני אוהב שקט ושלווה, אני לא אוהב התערבות בחיי, חדירה לפרטיות שלי.  בברלין אף אחד לא ישאל שום דבר אם אתה לא מעוניין לספר.  אף אחד לא יבקר אותך על הבגדים שלך, על המכונית שלך, על התחביבים או על העיסוק שלך.  מצד שני אף אחד לא יבין את משמעות החגים.  אף אחד לא יכיר את אווירת החגים.  אבל דברים שרואים משם לא רואים מכאן.  בארץ הדברים תמיד נראים אחרת, שם הכל מובן מאליו.  רק בחו"ל התחלתי להסתכל על הדברים בעין אחרת, פחות ביקורתית, פחות צינית, יותר מקבלת.  אוספת אליה את משמעות החגים, את תחושת הנקיון של יום כיפור, את הייחודיות כיהודי ישראלי.  השנה אפילו התחלתי לחשוב על צום.  טוב, אני לא באמת אצום, זה קצת קשה לי, אבל אני אוכל ממש מעט יחסית לשנים עברו... אבל זה עלה לי בראש, זה כבר שינוי.

בסוף דווקא הפוסט הזה עזר לי ושיפר את מצב רוחי.  כוונתי המקורית היתה לשפוך את הכאב למקלדת ולנסות לשתף את הקוראים בתחושות שלי עם פרוס השנה החדשה.  הוצאתי החוצה ועכשיו קל יותר.  הכל בסדר.

שיהיה לנו רק טוב בכל מקום בו אנו נמצאים. 

שנה טובה