ערן לוי, ברלין

בתחילת שנות התשעים התגוררתי כשלוש שנים בטוסון, אריזונה, ארה"ב.  יכולתי להתעדכן על הנעשה בארץ בשתי דרכים עיקריות: שיחת טלפון ואינטרנט.  בשוק התקשורת הישראלי שלטה בעריצות חברת בזק והרשתה לעצמה לגבות שישה שקלים חדשים טבין ותקילין לדקת שיחה.  אז מדברים שתיים-שלוש דקות, מנסים להכניס את הכל לשיחה הקצרה ומגלים בסופה שלא אמרנו דבר חוץ מ"אז מה נשמע? אז מה קורה? אז איך מזג האוויר? איך האישה? אוף, צריך לקצר, זה נורא יקר, נדבר כבר בשבת הבאה".  האינטרנט לא היה מאמצעי התקשורת הפופולריים באותה תקופה.  לא היו תמונות באתרים, ואם היו כמה הן היו עולות בקצב הכתבה לחרדונים אנלפביתים.  בסופי השבוע התעדכנתי על קורות א"י דרך אתר ה"ג'רוזלם פוסט" עם כתבות קצרות וללא תמונות, פחות אטרקטיבי ממסמך "וורד".   כדי להפיג את בדידותי קנו לי הוריי מנוי למהדורת סוף השבוע של "ידיעות אחרונות".  העיתון היה מגיע דרך קבע עשרה ימים לאחר הדפסתו ועדיין היה אקטואלי עבורי.  חיכיתי לו בקוצר רוח, ביום המיועד ירדתי כמה פעמים לתיבת הדואר בתקווה למצוא אותו שם, מצנצץ וקורץ אלי עם ידיעות שפג תוקפן בעולם האמיתי ועם פרסומות לעורכי דין ישראלים שישיגו לכל מי שרוצה גרין קארד תמורת סכום לא סמלי בעליל.

היום זה כבר אחרת.  יש אינטרנט קצת יותר מהיר, רוב הזמן אני יודע מה קורה בארץ לפני שהוריי יודעים.  עשרים אירו לחודש ויש לי קו חופשי לכל העולם, אפשר לדבר כל יום בטלפון, כמה פעמים ביום, גם בלי סיבה, סתם לקשקש, עד שמתחילים להעריך את הבידוד שהיה מנת חלקי בעבר הרחוק "תמורת שישה שקלים לדקה".  אני יושב בגרמניה וכותב בלוג בעברית לקוראים ישראלים.  ממש לא רע כאן.  אם רק היו לי עוד כמה דברים קטנים הייתי מאושר: במבה, ביסלי, חומוס בקופסא, שקדי מרק, שוקולד השחר, פתיתים של אסם, סחוג, מלווח, בורקס במשקל, עיתון סופ"ש שמגיע בסופ"ש הנכון, ליגת העל (שגעון פרטי שלי, גם ישראלים לא מבינים).  יכול להיות שחוסר הזמינות של רוב המוצרים הנ"ל דווקא עוזר לי לשמור על מראה מצודד, אבל תתפלאו – גם אנשים מצודדים אוהבים לקרוא את המוסף לשבת.

והנה הזדמן לי להגיע ללונדון לסוף שבוע ארוך.  קרובי משפחה מצד אמי אירחו אותי בביתם שבאחת השכונות מאוכלסות היהודים הגדולות בעיר.  אחרי שנחתתי ועמדתי חצי שעה בתור הדרכונים הלא נכון ועוד שעה בתור לאוטובוס הגעתי סוף סוף לגולדרס גרין.  יום שישי, שמונה וחצי בערב, ולרחובות פורצים יהודים חרדים מבתי הכנסת הפזורים בכל פינה בשדרה הראשית ובשלוחותיה.  אנגלית מעורבת ביידיש היא השפה היחידה הנשמעת ברחובות באותה עת.  על אחד הגשרים בדרך מרוססת הכתובת "נ נח נחמ נחמן מאומן".  ביקשתי מאחד החרדים לכוון אותי לכתובת קרובי משפחתי.  הוא הסביר לי באריכות ובנחת, הודיתי לו והוספתי "שבת שלום".  הוא לא התרגש, מן הסתם הוא שומע את זה בכל שבת, עשרות פעמים בשבת.  חוץ מזה יש בטח עוד אלף כמוני בשכונה.  עוד ישראלי, ביג דיל.

את החוויה האמיתית קיבלתי לפנים רק יומיים לאחר מכן.  לפני שיצאתי לעיר ישבתי לארוחת בוקר יחד עם מארחיי ועם חבריהם הישראלים.  לא מעט מאכלים הונחו על השולחן, אבל אני התלבשתי על החומוס אחלה, הטחינה צבר והפיתות.  ביצים? גבינות? נקניקים? את זה יש גם בברלין, תנו לי חומוס!!  במהלך הארוחה הגיע רב חבדני"ק צעיר עם שתי בנותיו ועם ארבעת המינים בידיו.  אחרי שבירכתי עליהם שוחחנו ארוכות.  אף מילה על דת, רק על החיים.  ויש לו חיים לא רעים, חי כבר בכמה מדינות כראש קהילה, הסתובב בעולם לא מעט, ורק אחרי שהתחתן התיישב בלונדון.  עברה חצי שעה, מיצינו ויצאתי לאתרים הקבועים לתייר המצוי – ביג בן, ווסטמינסטר, באקינגהאם.  אחרי סיבוב ארוך בעיר חזרתי לשכונה.  הרחוב הראשי עמוס בחנויות בעלות ניחוח יהודי וישראלי.  "החומוסיה", "ירוק" פירות וירקות, מאפיית "חיפה", מינימרקט "ירדן", אפילו חנות של "סטימצקי" עם עיתוני סופ"ש במחיר מופקע של שבעה ליש"ט ששווה כל פני. ביום הטיסה חזרה לברלין עצרתי במינימרקט, קניתי טחינה "אחווה", פתיתים של "אסם", ביסלי גריל ושקדי מרק.  חששתי שהבטחון בשדה התעופה לא יאפשר לי להעלות למטוס את הטחינה.  מותר להחזיק בתיק האישי נוזלים במשקל של עד מאה גרם לשפופרת/בקבוקון.    הטחינה שלי, שללא ספק נכנסת לקטגוריית הנוזלים, שוקלת 500 גרם.  זה התחיל רע – הרנטגן קלט משהו.  איש הבטחון עטה כפפות ניילון על כפות ידיו, פתח את התיק, בדק בכל פינה, פשפש בתחתוניי ובגרביי, הכניס ידיו לכל הכיסים ואחרי עשרים דקות שלף את קופסת הטחינה מתוך ארבע השקיות המהודקות והקשורות בקשרים עבותים.  מוצג מס' 1 בידי איש הבטחון, ואז הוא שואל אותי: "זו אבקה, נכון?".  עניתי לו בהיסוס שכן והוא החזיר את הקופסה לשקיות, ארז את התיק ואמר לי "have a nice flight".  יש טחינה!!

בברלין אין את אווירת יום שישי, הייחודית בעולם.  בברלין בודדים האנשים שמדברים עברית, ועוד יותר בודדות הפעמים בהן שומעים עברית ברחוב או זוכים לשוחח עם מישהו בשפת הקודש.  בברלין אין חורף נעים ושטוף שמש.  בברלין אין גם מוצרים ישראלים.  אבל טוב לדעת שבמרחק 20 אירו לכיוון יש את כל אלה.  טוב, גם החורף בלונדון לא משהו...

הייתי ב"ליטל יזרעאל" בסוף השבוע האחרון.  לונדון כן מחכה לי.

בלונדון יש יותר פתיתים

בלונדון יש חומוס בקופסא

בלונדון עיתונים של סוף שבוע

בלונדון אנשים מדברים עברית

כך שאין ייאוש והכל יותר נוח (נוח...)