אני אוהב חופש. זה עושה לי טוב. יומיים או חודשיים - ממש לא משנה כמה זמן. ולא שיש לי דרישות גדולות מדי מהחופש שלי. למעשה אין לי כלל דרישות. אני אוהב להיות בבית, אוהב לשבת מול המחשב, אוהב לכתוב את המאמרים שלי, אוהב לשתות הרבה קפה, אוהב לבשל, אוהב לקרוא ואוהב את "סיינפלד". עבודה זה חשוב, יש כאלה שאפילו חייבים עבודה בחייהם גם אם לא בשביל הכסף, הם צריכים סדר וסיבה לקום בבוקר. אני לא צריך סיבה לקום בבוקר - אני אוהב לקום בבוקר, להתקלח, להכין קפה, לקרוא מה חדש בספורט העולמי ולהתחיל את היום בלי לזוז מהבית.
לפני שש שנים נמאס לי. עזבתי את העבודה ונסעתי להודו. חזרתי אחרי תשעה חודשים של חוויה גדולה. אני זוכר שחזרתי לעיירה קסול אחרי מסע קצר לקיריגאנגה ומישהי אמרה לי בדרך שעבורה "הודו היא מתקפה כוללת על החושים". טוב היה לשמוע מישהי שרואה יותר מאשר רק סמים ובגדים זולים. חוץ מזה היא גם ידעה לקרוא, כי החוויה האישית שלה היתה לקוחה, מילה במילה, מתוך הלונלי פלנט. אבל מה זה משנה באמת? היא היתה בהודו, אולי היא היתה ענייה במלים אבל לפחות היא היתה עניה בהודו. גם אני הייתי עני אז. היה לי מספיק כסף לטיול ארוך אבל ניסיתי פה ושם להתכלב באופן רציני וכך מצאתי את עצמי בחדרים מלוכלכים של 70 רופי ללילה מוקף בקירות אדומים מסימני היתושים המעוכים עליהם. זו היתה חוויה שלא אשכח לטוב ולרע, זו היתה תקופה בה שום דבר לא היה חשוב מלבד החופש. ידעתי - חופש שכזה לא יחזור לעולם.
לפני חמש שנים הגעתי לברלין. הייתי בסטטוס לימבו במשך למעלה משנה, לא יכולתי לעבוד (אין אישורים), לא יכולתי לבלות (אין כסף) ולא יכולתי להבין מה אני עושה כאן (קור כלבים). אבל כאדם שמעריך חופש ובית ידעתי לגלות את הפרטים הקטנים שעזרו לי לעבור את השנה הקשה. ראיתי המון טלויזיה כדי לשמוע גרמנית, שלא תהיה לי זרה כל כך באוזן. אכלתי שווארמה טורקית ונהניתי לומר "בלי סלט, רק כרוב, בלי צ'יפס, עם רוטב שום" בגרמנית. הסתובבתי כמוכה הלם בין אירועי הספורט הרבים שמתקיימים בעיר. כשקיבלתי את אישורי העבודה והתחלתי לעבודה הבנתי כמה כיף היה לי בשנה הזו והתעצבתי שזמנים שכאלו לא יחזרו עוד. מעכשיו עבודה ועבודה, צריך להתפרנס, נגמרו הזמנים הטובים. ידעתי - חופש שכזה לא יחזור לעולם.
לפני שלוש שנים נולדה בתי. את חופשת הלידה בגרמניה ניתן לחלק בין ההורים, בדיוק כמו בארץ. רק שבארץ מדובר בשלושה חודשים וכאן חילקנו בינינו 14 חודשים, חצי בחצי - היא שנה ואני חודשיים. אבל אלו היו חודשיים נהדרים. הפסקתי להיות מוטרד ממשימות היומיות בעבודה, הפסקתי להרגיש את הרטט של הטלפון בכיס עשרים פעם ביום, ביליתי עם בתי כמו שלא חלמתי שאבלה, ישבתי בהמון בתי קפה, פגשתי חברים סטודנטים ומובטלים ואכלתי המון קרואסונים. נהניתי מאוד מכל דקה למרות שחיתולים, בכי ולכלוך ליוו אותי ואת בגדיי בכל אשר נפניתי. עברו חודשיים ושוב חזרה לעבודה, לשגרה, לשטויות של העובדים שלי, לטענות שלהם. אבל אז כבר התחלתי לתהות אם אכן לא יחזור חופש כזה לעולם.
והחיים עשו לי עוד הפתעה שכזו, הפעם ארוכה הרבה יותר. לא היה לי טוב בעבודה ומסתבר שגם להם לא היה טוב איתי. מנהל העבודה היחיד בהיסטוריה של העסק שלא דובר גרמנית שוטפת הציק להם בעין. הם לא אהבו את חוסר ההומוגניות, אני לא אהבתי אותם. וכך החלטנו בחודש דצמבר האחרון להיפרד. אך גם הפרידה היתה שמחה מאוד - מאחר ולי היה חוזה קבוע ובלתי ניתן להתרה (אלא אם כן אמעל בכספים או ארמה, ובזה אני די חלש) הם היו צריכים לפצות אותי. והם הציעו לי הצעה שקשה היה לי לסרב לה: "שב בבית, אל תבוא לעבודה, אנחנו נשלם לך משכורת כאילו באת לעבודה". "כמה משכורות?" שאלתי. "ארבע", היתה התשובה. לא האמנתי למשמע אוזניי: ארבעה חודשים של חופש בתשלום! לקבל משכורת ולהפסיק להגיע למקום האומלל הזה, ארבעה חודשים!! "אני רוצה חמישה חודשים" העזתי לומר. לקח זמן אבל הם הסכימו. מצאתי את עצמי יושב בבית חמישה חודשים ועושה את כל מה שכתבתי כבר בפסקה הראשונה (אוהב להיות בבית, אוהב לשבת מול המחשב וגו'). והנה, כמו בהזמנה, מצאתי מקום עבודה טוב יותר ומעניין יותר שמשלם יותר ומעוניין להעסיק אותי החל מחודש מאי, שזה בדיוק הזמן בו מסתיימת החופשה המשולמת שלי.
היום אני כבר יודע שחופש כזה יחזור. בכל פעם בה חשבתי שזהו, אני הופך לבורגני עם אישה וילדה (בלי חיות בבקשה), הולך בבוקר, חוזר בערב, נרדם מול הטלויזיה וחוזר חלילה, הפתיע אותי העולם מחדש. כנראה שעדיף לשמור על אנרגיות חיוביות בחיים, כי בסופו של דבר הן לא מתבזבזות, הן יחזרו אלינו כמו בומרנג, ואז אפשר להבין שגם פגיעת בומרנג עשויה להיות מהנה מאוד.
אז עכשיו אני צריך לקנות בגדים חדשים, נעליים חדשות, תיק נורמלי, אולי איזה מחשב נייד, צריך לחזור לחיים המוכרים לרובנו. עבודה-בית-עבודה-בית. עד החופש הבא...אה, אה, אה...עד החופש הבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
