ערן לוי, ברלין

אני לא מכיר את גומא אגיאר.  כל הידע שלי עליו מגיע מהעיתונות. בדיוק כמו כולם ראיתי את הסרט שנעשה על האדם וחייו, את באר הנפט שהעשירה אותו, את החזון שלו ליישב את ירושלים ביהודים, את חזון בית המקדש השלישי.  גם על סיפור הפגישה שלו עם גלעד שליט קראתי באינטרנט. 

גומא אגיאר לא מכיר אותי.  אף מפיק לא הכין סרט עליי, ולכן גומא לא יודע שאני חי בגרמניה, שאני עובד בחברה העוסקת במתן שירות ללקוחות טכניים ושהבאר הקרובה ביותר אליה הגעתי אי פעם היתה תחנת הרכבת GESUNDBRUNNEN ('באר הבריאות' בגרמנית).   

אני יכול להניח שאם גומא אגיאר אינו מכיר אותי הוא לעולם לא ילגלג ויגחך למשמע חלק מהרעיונות הרוחניים והמעשיים שרצים לי בראש אז ווי ספיק ושאותם אני מנסה ליישם בחיי בכל רגע נתון.  אני יודע שלעולם לא אלגלג ואגחך על גומא אגיאר רק מפני שראשו מכיל רעיונות שרחוקים מהמציאות כפי שהיא מצטיירת בקרב רוב האוכלוסיה בארץ ובעולם.  כנראה שאני לבד, ייתכן כי אני הוא המשוגע שלא מצליח להבין מה לא בסדר בגומא אגייאר.  אבקש רק לטעון שלא מגיע לגומא אגיאר יחס מזלזל ומשפיל כמו שקיבל עם היוודע דבר אשפוזו הכפוי.

התקשורת מנוהלת בידי אנשים.  אנשים מבקשים בדרך כלל לעשות את עבודתם בצורה הטובה ביותר.  כשאופי העבודה צהוב גם המידע שייאסף על ידי אנשי התקשורת ייספג באגלי הזיעה הצהובים של העוקבים, המצלמים והכותבים על כל שלב ושלב בדרכו של גומא אגיאר מביתו לאברבנאל.  "המדיום הוא המסר" אמר חוקר התקשורת הנודע מרשל מקלוהן ולא ידע שיש מי שידאג להפוך את האמרה המפורסמת הזו על פניה ולומר, גם אם בלי מלים, "המסר הוא המדיום". 

החיים לא קלים במדינת ישראל.  המסים כבדים מאוד; חברי כנסת יוזמים הצעות חוק שבינן לבין טובת האזרח אין דבר וחצי דבר ושכל מטרתן השגת טובות הנאה להם ולחברי סיעותיהם (ראו 'חוק הג'ובים' ו'ביטול ארנונה לבתי כנסת' מהשבוע האחרון); מפלס הפשע עולה בכל יום ומגיע לגבהים שלא היו כאן פעם (האם הילדה רוז מתה לפני שהוכנסה למזוודה?); ,המסך מפוצץ מתוכניות אסקפיסטיות שמרחיקות אותנו מן המציאות הזו לזמן מוגבל.  ואז מגיע אשפוז כפוי של אדם שאיש בעצם לא באמת מכיר והחגיגה מתחילה.  מהדורות החדשות נפתחות עם דיווחים על האשפוז, עדים להתנהגותו המוזרה של אגיאר צצים כמו פטריות אחרי הגשם, הפועל י-ם ובית"ר י-ם מביעות דאגה לעתידן הפיננסי ונשמות טובות מספרות לכל מי שרק יטה אוזן לשניה וחצי שגב' אגיאר בעצם מבקשת את כספו לעצמה ולכן יזמה את אשפוז בעלה.  עכשיו כולם כבר ראו אותו מעשן את הג'וינט בצפון עם הרב או מסניף שורת קוק במועדון ליד הדיג'יי.  ולא שאני מבקש להיתמם – גם אני התנסיתי באי אילו דברים, גם אני לא תמיד עושה מה שנכון.  אבל איש לא 'יחפש' אותי ואיש לא ירדוף אותי בעיתונות עקב כך.  זהו יתרון האנונימיות, ללא ספק, אך אין בהיכרות פופוליסטית בכדי להצדיק רדיפת אדם.  אפילו מניע אישי אינו קיים, רק הצורך בחדירה לפרטיות של אדם אחר.  אז צופים במלחמות מטונפות בין יושבי האי ב"הישרדות", נהנים מההכפשות והצביעות ב"האח הגדול", מתמוגגים מעשרים בחורות שנועלות את עצמן בחוות נשים ומחכות לגלות את מי מתוכן יבחר הרווק, משל היו סוסות פוריות במכירה פומבית.  ועכשיו גומא אגיאר מאושפז בבית חולים לחולי נפש.  איזה כיף!

ואם כל הנאמר כאן לא נשמע משכנע, אפשר לתקוף את נושא אגיאר מכיוון אחר. רבים האנשים שלא יראו בי או בשכמותי אדם נורמלי, אלא אם כן אקח חלק בשגעונות הפרטיים שלהם.  גומא אגיאר אינו שונה ממני במובן זה. קל להשפיל את גומא אגיאר.  הוא מדבר המון, הוא רוקד עם המעודדות, הוא כנראה מתמסטל יותר מהאדם הממוצע. אנשים רציניים, נורמטיביים, לא אמורים להתנהג כך.   אבל אולי אנחנו זקוקים לכמה משוגעים שיעשו את החיים מעניינים יותר, בעיקר אם הם לא פוגעים באיש על הדרך.  אפשר לחשוב שהשפויים הביאו אותנו למקום טוב יותר...

כשהשמיים אפורים

הראש מתחיל לכאוב

גלים גלים משתלט הכאב

על כל חלקה טובה

כשהשמיים אפורים

עצוב לי בפנים, עמוק

עולם בלי שמש

אדם בלי חווה

כשהשמיים אפורים

קשה לקום בבוקר

חשוך בחוץ וקר

אין עלטה טובה

כשהשמיים אפורים

אני יודע – זה זמני

בסוף יגיע האביב

כך ה' ציווה

חורף אירופי עשוי להעלות במוחנו, ישראלים למודי לחות וחום על בסיס כמעט יומיומי, כמיהה לבקתה קטנה בהרי האלפים, למגלשות סקי, לטיול רומנטי בעיר אירופית גדולה עם כוס משקה חם ביד ושלג היורד אט אט על ראשינו, פנינו, מלטף את בגדינו ולא נמס, מכסה את הרחובות ומשווה אווירה בהירה וצחה, צחה כשלג.

כל יום אני יושב בקוביה שלי (טוב, קוביונת זעירה, אבל מי מודד...).  אין קירות בקוביה שלי, יש חלל גדול עם עשרות עובדים מימיני ולפניי וחלונות ענקיים משמאלי ומאחוריי.  הגבעות הקטנות הנשקפות מבעד לחלון משמאלי מכוסות בשלג מזה שלושה שבועות.  העצים העירומים כמו גידלו ענפים לבנים.  הברבורים השטים בנהר הזורם מאחורי גבי משתלבים במראה הזך.  ואז יוצאים החוצה ומגלים את האמת – חורף אירופי זה על הפנים!

כבר חודש שהטמפרטורות לא מצליחות לגרד את האפס.  מלמטה.  כל הזמן קר, כל הזמן קפוא.  אחרי כמה שנים באירופה מתרגלים למזג האוויר והסטנדרטים משתנים.  אם פעם, כשחייתי בארץ, שתים עשרה מעלות פורשו על ידי כ"חורף קשה" הרי שכיום, כל עוד הטמפרטורה בדצמבר-פברואר נעה סביב אפס פלוס – דיינו.  מעיל חם, מכנסי בד עבים, סוודר מחמם, כובע גרב,  על הצעיף אפשר אפילו לוותר.  אבל הופ – רק צונחת הטמפרטורה אל מתחת לאפס והכל משתנה.  שלוש מעלות עושות את ההבדל בין הליכה נינוחה ברחובות בדרך אל/מהעבודה לבין קרה אימתנית שמאיימת להפיל חלל את האוזניים והאף שניה אחרי שיקפאו למוות.  וכשהרוח נושבת זה הרבה יותר גרוע, זה מרגיש כמו דיקור סיני בפנים עם מחטי ענק.  אף אחד לא יוצא בריא ומתוקן מדיקור שכזה.

והשלג? מה הסיפור של השלג? נמאס כבר מהשלג! נכון, הגבעות הקטנות וצידי הרחובות לבנים, אבל ברחובות העיר הנוף אינו כה מלבב.  מאות אלפי המכוניות ומיליוני האנשים שעברו בכבישים ובמדרכות שיוו להם מראה מדברי חום-שחור.  בוץ בכל עבר, ערמות קרח שחורות ומטונפות שמאיימות ללכלך כל מה שזז ומסלולי קרח חלקים שנוצרו מהשלג הדרוס לעייפה ומפילים עשרות קורבנות למשכב מדי שנה, עם אברים שבורים וגבס במקרה הרע וסימן כחול על התחת במקרה הטוב. 

ארבע שנים בגרמניה וחורף כזה לא זכור לי.  היו ימים קרים יותר.  לא אשכח לעולם את היום הראשון כאן.  נחתתי בינואר בשמונה בערב, יצאתי מהטרמינל ונדהמתי לגלות שקיים קור כזה בעולם, מינוס שמונה.  לעולם לא אשכח גם את היום השלישי שלי כאן, מינוס שש עשרה.  ביום.  אני, ישראלי גאה שהיה בטוח שהוא יכול לכל צרה, יצאתי לרחוב עם מעיל שאכן מתאים לחורף.  הישראלי.  עצמותיי חשו בקור.  נחיריי ניסו, ללא הצלחה, להתכווץ כדי לא לשאוף את הקפאון לתוך הריאות.  באותו יום חשבתי שאי אפשר לחיות במדינה בה למספרים שליליים יש משמעות בחיי היומיום.  עכשיו לא קר כמו בחורף 2006, אבל אז זה היה גל של קור ששטף את המדינה ונעלם אחרי שבוע.  גם השלג נמס מהר מאוד באותו חורף ולא יצא למסע הופעות נוסף.  עכשיו הקור לא מפסיק, החורף לא נותן מנוחה.  בעוד בארץ נאנקים מכריי וידידיי תחת החום הכבד יחסית של ינואר אני מסתובב בעיר עם כפות רגליים גרובות בשני זוגות גרביים עבים וקפואות מקור ומשכנע את עצמי שכאן טוב יותר, כאן אין בצורת.

מה עוד צופן בחובו חורף 2010? קור, קור וקור.  התחזית החודשית אינה מבשרת טובות. העננים האפורים מכסים את השמיים ולא נותנים לאף קרן שמש לחדור דרכם.  הסיבוב השני בבונדסליגה מתחיל בשבת, לקבוצה שלי מצפים שני משחקי בית החודש ואני די חושש מהישיבה הארוכה באצטדיון.  ישבתי שם לפני כחודש במשחק גביע כשהחזאים סיפרו על ארבע מעלות מתחת לאפס לאותו ערב.  ישבתי ובכיתי בתוכי מקור.  אבל זה לא נורא, כי לכל דבר יש סוף.  גם החורף הנורא הזה אוטוטו יסתיים, סיפור של פחות מחודשיים.  ואז נוכל להנות מטמפרטורות של עשר מעלות באביב הנפלא של ברלין...  רק כשיחלו הפרחים לפרוח והעלים ילבישו את הענפים העירומים אדע שאפשר להירגע.  עד החורף הבא. אה אה אה.

חברה אנושית היא גוף מורכב שחייב לשמור על מסגרת .  חבריה ממשיכים בתחזוקתה כל עוד היא קיימת.  לצער כולנו שוויון אינו חלק מהחברה.   לכל אדם יש את הפלוסים והמינוסים שהוא מוצא אצל האחרים, ולמרות שלכולם אותו מבנה אורגניזמי שיוצר ומפרק אותנו במהלך שמונים שנה לערך חייב האדם מקור לויכוח על מנת להצדיק את קיומו.  מאחר וכך הדבר לא יוכל העולם בו אנו חיים להתקיים ללא סטריאוטיפים.

כשסטריאוטיפ נוצר הוא בדרך כלל מיועד להישאר, לעתים אף לנֱצח.  אין לי מסלול ספציפי עליו אוכל לשים את האצבע בבואי לתאר היווצרות סטריאוטיפ, אך ניתן להניח כי לאחר שזה נוצר קשה מאוד עד בלתי אפשרי למוסס אותו.  סוציולוגים מאוחדים בדרך כלל במסקנתם לגבי חיוניות הסטריאוטיפ לחברה.  גם אני, אבל מסיבות אחרות.

החיים כפי שאנו רואים אותם הם חיי עבר ועתיד.  בכל רגע אנו מוטרדים מהרגע הבא.  בכל רגע אנו משליכים את העבר על חיינו הנוכחיים.  איננו חיים את הרגע אלא את ההשתקפות שלנו, השתקפות מנטלית שמושפעת מהדימוי העצמי שלנו.   וכשאירועים שקרו, כמו גם אירועים שלא ידוע אם אכן יקרו, מנתבים אותנו לחשיבה מאוד מסויימת אין אנו תלויים עוד בעצמנו.  כעת יש להתמודד עם הפרדוקס שנוצר: מצד אחד אנחנו בונים את הדימוי העצמי על פי אירועים והתרחשויות שחווינו בעצמנו.  מצד שני אותם אירועים והתרחשויות מביאים ישירות (מלשון ישר) מחשבתית עד שאין היא פתוחה למודעות אחרת.  האם עלינו לבוא אל עצמנו בטענות? הרי בעצם אנו אחראים לגורלנו, אין עבר בלי עתיד וכו'.  התשובה כואבת – רק בנו האשם, רק אנחנו הבאנו את עצמנו (וכחלק מחברה אנושית – גם את העולם כולו) למצב בו אין לנו יכולת השפעה על ההווה. 

רק אם היינו מעניקים פחות זמן איכות למחשבה היינו מגלים שנכון יותר לא לחשוב.  וכשלא חושבים לא מושפעים מקולות ורעשים בעלי אינטרסים שונים, לעתים זרים לנו.  כמה פעמים חשבנו לעצמנו אחרי כישלון או 'פשלה' איך עשינו צעד זה או אחר שכלל לא מאפיין אותנו בחיי היומיום.  האדם רוצה להאמין כי כך הדבר, אך בעצם הוא נכשל רק מכיוון שנתן לרעשים להפריע לו ולהשתלט על ההוויה שלו.  וכשהאדם לא מצליח להעניק משמעות לכל מה שאינו תואם את קו מחשבתו הוא מצליח, כתוצר ישיר של הבנתו הרגעית, גם לבנות ולשמר סטריאוטיפים. 

הבעת סלידה מקבוצה חברתית מסוימת באה לשרת את הסיבות המחשבתיות להישרדות.  אם בוחרים שלא להתייחס למורשת הגנטית הרי שכולנו נולדנו כדף נקי, טאבולה ראסה.  עם התובנה הראשונה אנו לומדים להתנהג בדיוק כפי שהחברה מציגה לנו את חייה וכתוצאה מכך לומדים להעריך אנשים, חלק יותר מאשר את עצמנו, חלק פחות.  במציאות הנוכחית יש לאזרחי ישראל אויב אחד מר – הערבים.  הם חיים סביבנו, הם שומרים על חזית אחידה נגד מדינת ישראל והם נוקטים בצעדים אלימים, כל גוף בדרך האופיינית לו.  חלק מהם אף מצהירים כי מטרתם היא השמדת מדינת ישראל.  אבל הערבים לא באמת מאוחדים.  יש ביניהם סונים ושיעים ונוצרים, יש מצרים ופלשתינים וירדנים, יש חמולות שונות.  כאשר עןצד אויב אל מול עיניהם הם מאוחדים למראית עין ודורשים מכל העולם לשתף פעולה.  עוד לפני שהשלימו את המטרה הם עסוקים במלחמות פנים-ערביות בהם מספר ההרוגים עולה על כל ספירת קורבנות טרור בקרבנו.  למה? הם לא מבינים מה הם עושים? הם לא מבינים שחזית אחידה בכל תביא לשגשוגם? הם לא לבד, גם אנחנו לא מבינים דבר מהחיים שלנו. 

כמה רצון יש לאדם לפתור את הבעיות הפנימיות שלו? החרדים שוב משתלטים על השלטון ושודדים את הקופה הציבורית בהגדלת תקציבים יעודיים ומשרות קנויות.  קבוצות מימין המפה הפוליטית מנסות לקבוע עובדות בשטח ולהעסיק עוד כמה אלפי חיילים ומאות עיתונאים בכיסוי משימות שלא יתרמו דבר למהות האנושית.  מקרי רצח הפכו לכותרת יומית, כל שנותר לעתים הוא לשנות את שמות הרוצחים והקורבנות.  אז גם קורה הגרוע מכל – אנשים שמופעלים על ידי סטריאוטיפים חברתיים יוצרים על הדרך עוד כמה, לפעמים גם ללא כוונה לעשות כן.  כמה ישראלים יוצאי אתיופיה רצחו את נשותיהם בשנים האחרונות? אלה נרצחו עקב דעות מושרשות של הרוצחים עליהן עצמן, אך מעשי הרצח יצרו את סטריאוטיפ האתיופי הרוצח – עולה חדש שמתקשה למצוא עבודה קבועה, חי בעוני, יושב בטל כל יום במרכז המסחרי ומחסל את אשתו.  סטריאוטיפ שכזה לא יתפוגג מעצמו גם אם הקהילה האתיופית כאחת תתאחד כנגדו.  סטריאוטיפ נחוץ לכל חלקי החברה – לאלה שמוציאים אותם לאוויר העולם כמו גם למושאי הסטריאוטיפ, שעקב הלך מחשבה מעוות – בדיוק כמו של כל אדם אחר, דבר זה אינו ייחודי ליוצאי אתיופיה – "מבינים" את הסיבות בעטיין הם מקוטלגים.  כשסטריאוטיפ אחד נבנה על גבו של האחר הופך הבסיס החברתי לקשיח ועמיד בפני פירוד והחברה לאטומה יותר לשינוי.

בעוד יומיים אחגוג ארבע שנים בגרמניה.  מי היה מאמין אז, לפני יותר מארבע שנים, שגרמניה תהיה ביתי? בטח שלא אני.  מה בדיוק איבדתי בגרמניה? מה היה לי לחפש שם? השפה קשה ובעלת סממנים נציונל-סוציאליסטים (עד היום איני מסוגל להשתמש במילה "יאווֹל"); קר בסתיו ובאביב, קר עוד יותר בחורף וגם הקיץ לא מזכיר ימי אבטיחים על חוף הים; המנטליות הגרמנית, שתמיד נדמה לנו שתמציתה היא סדר, נקיון ומשמעת; הפורנו הגרמני המפורסם בעולם כולו; והאוכל הגרמני אינו ידוע בעולם בטעמו המשובח, אחרי הכל מה כבר אפשר לספר על נקניקיות בלחמניה או בשר ברטבים מתקתקים? אה, וגם בירות, הרבה בירות.

לפני הכל, גילוי נאות: לא הגעתי לגרמניה מאהבת המדינה.  הנסיבות הביאו אותי לכאן, נסיבות אישיות וטובות מספיק כדי לעזוב הכל מאחור ולטוס אל הלא נודע.

עם המידע הזה, ואחרי שנגענו בחלק מהסטריאוטיפים, אפשר להתחיל לנער אותן מעלינו ולערוך מסע קצר בנבכי החיים בגרמניה. 

כמו בכל דבר בחיים גם כאן יש יתרונות וחסרונות.  מזג האוויר אף פעם לא יהיה כמו בישראל, וזהו גם יתרון וגם חסרון.  בעברי חייתי כמה שנים בדרום אריזונה.  בכל שנה, בתחילת חודש מרץ, נערכה תחרות באחד מערוצי הטלויזיה המקומיים.  כל שנדרש מהצופים היה להתקשר למספר טלפון מסוים ולהשאיר הודעה עם תחזית אישית – באיזה תאריך תגיע הטמפרטורה למאה מעלות פרנהייט – שלושים ושבע מעלות צלסיוס עבור אנשי השיטה המטרית שעד היום לא מצליחים להבין את ההגיון בשימור פאונדים, פיטים ואונקיות (ולממירים האובססיביים– 311 מעלות קלווין).  לרוב קיבלנו שלושים ושבע מעלות שקפחו על ראשינו בשבוע הראשון של אפריל, לכל המאוחר בשבוע השני.  אתם יכולים לתאר לעצמכם איך נראה שם הקיץ.  רמז – תחשבו 40 פלוס.  פלוס.  פלוס.  בברלין לא קורים דברים כאלה.  בברלין ספורים הימים בהם אפשר לצאת עם חולצה קצרה לעיר.  טוב, תמיד אפשר – אבל זה מאוד לא נעים.  בסופו של דבר מתרגלים לכל, הרי אנחנו יצורים שורדים, גם אם אין מיליון שקל בסוף המסע חזרה מאי פנינה או רצועת חוף פיליפינית.  ואחרי שלמדתי שמעיל זמש מ'קסטרו' אינו המעיל המומלץ לצרכן המקומי לטיולים רגליים עברתי לשפה המדוברת כאן – גרמנית.

לפעמים קשה לי להאמין שאני דובר גרמנית. הכרתי פעם מישהי, ישראלית שלמדה גרמנית.  הערצתי את יכולתה לקרוא את רשימת המרכיבים על פחית ה'רד בול' או בקבוק ה'ייגרמייסטר', גם אם לא היתה מסוגלת לחבר שני משפטים רצופים בגרמנית.  המלים היחידות שידעתי עד אז היו הבסיסיות אצל כמעט כל ישראלי ושמגיעות בד"כ מתיירים גרמנים או מסרטים כחולים (זה מה שסיפרו לי אנשים שצופים בפורנו, אני לא רואה דברים כאלה).  במשך שנה וחצי לא הבנתי מה הם רוצים ממני.  אוצר המלים הדל שאגרתי הספיק לרוב לבירור מחירי מוצרים או מציאת תחנת הרכבת הקרובה ביותר.  לרוב הוא גם נבלע ונעלם ברגע שקיבלתי תשובות ולא היה לי רבע מושג מה אמרו לי.  המבטא הברלינאי הכבד לא תורם את חלקו ללימוד.  אחד מהקולגות שלי מחזיק במבטא ברלינאי כבד, כראוי לאדם שנולד וחי בעיר כל חייו.  עד היום, כשיוצא לנו להיפגש באחד מהמסדרונות, אני מסתפק בהנהון ראש מעלה/מטה ושמאלה/ימינה ומנסה תוך כדי כך לנחש למה התכוון המשורר.  רוצים עוד סטיגמה? הנה אחת שלא מבוססת על דעות קדומות אלא על נסיון – הגרמנים חסרי ביטחון בנוגע לאנגלית שלהם.  פעמים רבות שברתי שיניים עם מקומיים רק כדי לגלות אחרי כמה דקות שהוא/היא מדבר/ת אנגלית די שוטפת לאדם שלא בילה כמה שנים בעברו במדינות אנגלוסקסיות.  גם כאן צריך להסתגל, או במילים פשוטות יותר – ללמוד את השפה.  תוך כדי הכרת הדקדוק הגרמני מגלים שמבינים יותר גרמנים ומגלים יותר על הגרמנים.  עוד לפני כן מגלים שאפשר לשכוח מהידיעות על הסדר והמשמעת הידועים כמעט לכל.  חוץ מלגרמנים, ולשם הדיוק – לברלינאים.

ברלין עיר מלוכלת.  המדרכות ברוב השכונות עוטות על עצמן – ולא שיש להן אפשרות בחירה – צואת כלבים מגוונת ובמצבי צבירה שונים,  עטיפות ממתקים ומאכלים תלויות על השיחים ופחי האשפה התלויים על עמודים ברחובות העיר יוצרים מעגל בקטריאלי סביב עצמם מכל הזבל שלא מצליח למצוא את מקומו בתוכם.  ביקרתי בערים אחרות בגרמניה וראיתי דברים אחרים.  ראיתי מדרכות מצוחצחות וכבישים חלקים; ראיתי בעלי כלבים ושקיות בידם, מוכנים בכל רגע לאסוף את שיירי המזון המעוכל של הוד מלכותו על ארבע.  ראיתי אנשים ממתינים לאור הירוק כדי לחצות את הכביש.  ראיתי שלושה כאלה גם בברלין...  אפשר למצב את ברלין כ'הודו של אירופה' (ולא שיש לי משהו נגד הודו, נהפוך הוא – אני אוהב את הודו בכל נימי נפשי – אבל מה לעשות, מאוד מלוכלך שם).  אי אפשר להשוות בין ברלין לערים אחרות.  אחרי שטיילו מחוף אל חוף בארה"ב ציינו חכמינו שניו יורק אינה אמריקה.  גם ברלין אינה גרמניה.  העיר הגדולה במדינה לא מזכירה אף עיר אחרת.  הרכבות מאחרות לעתים קרובות.  לרוב בדקה או שתיים, אך זכור לי מספר המתנות לא קטן של לפחות רבע שעה כל אחת במינוס עשר מעלות.  נכון, בארץ המתנתי יותר.  פעם אפילו מדדתי חמישים דקות המתנה, אבל בכל מקרה עדיפה לחות אימים על קור כלבים.  ומה עם המשמעת? אין לי מושג, לא נתקלתי בה.

באוכל הגרמני כן נתקלתי.  בכל מקום אפשר להיתקל בנקניקיות, 'וורסט' – ליד תחנות רכבת, מחוץ למרכזי קניות ובתוכם, באתרי תיירות ובאירועי ספורט.  נקניקיה ארוכה שנתחבת לתוך לחמניה זעירה שלעולם לא תצליח להכיל אותה במלואה, חרדל או קטשופ מעל וזהו.  בפיתה של הפלאפל דוחפים כדורים וסלט, בשווארמה דוחסים חומוס, בשר, צ'יפס וכל ירק שקיים בעולם.  ואולי זו הנקודה – כאן חשוב הבשר, לא המעטפת, וגדול יותר הוא לא בהכרח טוב יותר.  חוץ מזה עוד לא הגיע לפי מזון מהיר שמלווה בירה בצורה כה מענגת כמו וורסט – תמיד שמנה מספיק וגדולה מספיק כדי לשמן את הקיבה לפני מזיגת כמה ליטרים של בירה לתוכה.  ואם אחת לא הספיקה אז עוד אחת.  אין יותר מדי גסטרונומיה בוורסט, וגם המאכלים האחרים אינם בדיוק כוס התה שלי או של מכריי שאינם גרמנים.  לפחות בברלין המבחר מספיק גדול כדי לשכוח את חסרונות המטבח הגרמני.  חבל שבברלין שמים פחות כדורי פלאפל בפיתה...

בסופו של דבר לא הצלחתי להפריך את כל הסטריאוטיפים.  למעשה לא ביקשתי להפריך סטריאוטיפים, אני מעדיף שלא להתייחס אליהם.  גם אם הייתי רוצה, ברלין בינלאומית כל כך שקשה להלביש עליה סטיגמות ודעות קדומות בעידן הנוכחי.  בסופו של יום, למרות הקור המקפיא, העבר המצמית ו(שוב) הקור המקפיא, כיף לחיות בברלין.  יהודי גרמני אחד אמר פעם, בהתייחסו לנושא אחר לגמרי: "שים ידך על תנור חם למשך דקה וזה ייראה לך כשעה. שב ליד אישה יפה וזה ייראה לך כדקה.  זו יחסות".  ברור שהכל יחסי בחיים ושמה שטוב לאחד לא תמיד יתקבל אצל האחר.  ברור גם שבסופו של יום חשוב להיות מאושר.  איפה אנחנו מאושרים? זה כבר לא משנה.

ברור גם מי הגה את הציטטה.