ערן לוי, ברלין

לפני חמש שנים חזרתי לארץ מטיול במזרח אסיה ואירופה.  תשעה ירחי לידה שהפכו את עורי ויצרו אדם אחר, חדש ומשופר.  חמישה חודשים בהודו, עוד חודש וחצי בתאילנד וגיחות מבנגקוק ליפן (שלושה שבועות) ולמנילה בפיליפינים (שבוע).  חודשיים נוספים בגרמניה סיכמו את טיול חיי שהשיל ממני יותר משנים עשר קילו, ניקה את הראש מהעצבים והרכושנות והכיר לי את חיי כפי שהם כיום, כאן בברלין, אין טענות.

כמעט כמו בכל מסע, למוסיקה היה חלק בלתי נפרד בחיי.  בעוד כמעט כל מי שהכרתי במזרח הסתובב עם הגאדג'ט החדש – המיני דיסק – אני נשארתי נאמן לנגן הדיסקים המסורבל שקניתי בדיוטי פרי כמה רגעים לפני הטיסה לדלהי.  כבעלים גאה של נגן דיסקים נשאתי עמי בגאווה תיק דיסקים.  בתחילה הכיל התיק רק עשרה דיסקים שהבאתי איתי מהארץ.  כל יום שעבר במסע שלי הביא עמו חוויות חדשות והדיסקים שצברתי במהלכו ואחריו הפכו למוסיקת הרקע של חיי ולסמני הזכרונות שלי.  כל דיסק שצברתי באותה תקופה מזכיר לי מקומות ספציפים, חלקם ליוו תהליכים שהנפש עברה ולרוב יכלה להם.  חזרתי מהטיול עם יותר ממאה דיסקים שעד היום שמורים אצלי מכל משמר.  מתוכם בחרתי את שלושת המוצלחים ביותר, אלה שעשו את ההבדל בין עוד טיול למזרח לבין מסע אישי אל תוך חיי, כאשר המזרח אינו המטרה כי אם נקודת תצפית נייטרלית, נטולת דעות קדומות ומלאת תהיות. 

1.       דאריל הול וג'ון אוטס, The essential

     שלושת הימים הראשונים שלי בבנגקוק עמדו בסימן חום גבוה והקאות.  חליתי עוד בהודו.  הנסיעה הארוכה ברכבת מפונה לקולקטה (שלושים וארבע שעות) לא עשתה לי טוב והפילה אותי למשכב.   כבאורח פלא ירד חום הגוף בלילה שלפני הטיסה לבנגקוק וחזר בלילה שלאחר הנחיתה בבירת תאילנד.  מישהו או משהו החליט שלפחות את הטיסה אעבור בשלום.  אחרי שהבראתי מעט יצאתי מיד לרחובות, לספוג את האווירה, את השוני ואת ההבדל בין תאילנד להודו. 

עמדתי ליד עגלת דיסקים בקאוואסאן רואד, אחד ממרכזי התיירות הראשיים בבנגקוק.  לא מצאתי משהו ששבה את עיני והמשכתי הלאה.  ירדתי לכביש ולפני שחציתי אותו נשבה רוח חמה בעוצמה והטיחה כמה מקופסאות הדיסקים, שהיו תלויות על העגלה אחת ברעותה.  קופסה אחת ניתקה מהחוט שחיבר אותה לזווית העגלה ונפלה על הכביש.  קלטתי בזווית העין את רעמת האריה של דאריל הול ועצרתי.  דאריל הול וג'ון אוטס היו מהמוסיקאים החביבים עליי בשנות השבעים בואכה שנות השמונים, ושירים כמו "Private Eyes  ", "Out Of Touch  " ו-"Rich Girl  " היוו חלק בלתי נפרד מילדותי.  צפיתי בהם בתוכנית האלמותית "עוד להיט" ורקדתי לצליליהם בדיסקו הילדים במתנ"ס.  והנה, האוסף של הול ואוטס נופל עליי באמצע  בנגקוק.  קניתי את הדיסק והוא החל להתנגן אצלי כמעט ללא הפסקה במשך חודש שלם.  אוסף שירי הפופ  ליווה אותי לכל מקום בתאילנד.  הול ואוטס ישבו בחזי בזמני מועקה כבדה ובקצות אצבעות ידיי ורגליי עת הרגשתי על גג העולם.  הם היו שם כשישבתי לבד על צלע ההר באחד האיים היותר מבודדים וחשבתי על חיי.  הם לא עזבו אותי כשהמחשבה הפכה לבהירה יותר. 

מאז השתדרגי וקניתי אייפוד.  כבר לא סוחב תיקי דיסקים לכל מקום.  כשנמאס לי מאחד האלבומים אני פשוט מוחק אותו מהנגן.  אלבום אחד נמצא על האייפוד מהיום הראשון, אף פעם לא נמחק, אף פעם לא יימחק – דריל הול וג'ון אוטס, The essential  .

2.       ניל יאנג, Harvest

לגואה הגעתי עם עשרים דיסקים.  חלקם דיסקים של תיירים שפגשתי בדרך וצרבתי (את הדיסקים, כן?) וחלקם נרכשו במהלך שלושת החודשים שקדמו להגעתי לחוף הים.  אחרי לילה של נסיעה כואבת באוטובוס מתפרק הגעתי לפאנג'י בירת גואה ועליתי על מונית שפלטה אותי שעה וחצי מאוחר יותר בפתח חצר דקלים הפונה לחוף הים.  נכנסתי לגסטהאוס הראשון שעמד בצמוד לגדר החצר הפנימית ולקחתי חדר.  הייתי עייף מהדרך ורציתי רק לישון.  זרקתי את התיקים בכניסה לחדר והתיישבתי על כיסא במסעדת הגסטהאוס, בדיוק מול מרפסת החדר שלי.  בחור ישראלי טעה לחשוב כי אני תייר ופנה אליי באנגלית.  עניתי לו בעברית והוא שמח לשמוע ומיד הציע לי סיגריה.  ישבתי איתו עשר שעות רצופות, דיברנו, שיחקנו קרמבול ועישנו.  לפני שהלכתי לחדר, גמור מעייפות ועם מוח מטושטש לגמרי, סיפרתי לו על תיבת הדיסקים העלובה שלי.  הוא נתן לי את המיני דיסק שלו.  "קח, יש עוד דברים מעניינים חוץ מהמוסיקה המשעממת שלך".  הוא היה צעיר וחדשני מדי כדי להעריך את קיטש שנות השמונים שלי.  מכל האלבומים שהיו לו על המיני דיסק אחד הצליח לשבות אותי.  Harvest  .  לפני כן רק שמעתי על ניל יאנג.  ידעתי שהוא די מפורסם אך לא היה זכור לי ששמעתי איזשהו משיריו.  עלבון לזמר, עלבון אישי גם כן, אבל זה היה המצב.  Harvest   פתח בפני את הדלת לדברים חדשים.  ניל יאנג נשמע סוער   (Words)  , מבכה על גורל אחרים שלא התמזל מזלם   (The needle and the damage is done)  , מקונן על המתים ובאותה מידה שומר על איזושהי אופטימיות   (Heart of gold) .  אהבתי את הכנות שנבעה מהמוסיקה שלו, כנות שאף פעם לא הצלחתי להעריך או להבין לפני כן.  עד ניל יאנג לא הקשבתי למוסיקה, היא היוותה רק רקע לעניינים אחרים.  אחרי ניל יאנג הבנתי שיש אמנים שמשקיעים מחשבה באלבומים שלהם, במוסיקה ובמלים, שמכניסים את חייהם האישיים לשירים וחושפים אותם לעיני כל.  זוהי יכולת לא פשוטה, להפוך את חייך לברורים לבריות, גם אם הם מוצגים כמטאפורות ומלאים בדימויים.  שלושה שבועות על החוף הביאו אותי להכרה שהחבר'ה הצעירים האלה מבינים יותר  טוב ממני בכמה דברים בחיים.  נפתחתי לאמנים ולמוסיקה שלא הייתי מגיע אליהם לעולם ללא ההיכרות הבלתי אמצעית עם בני העשרים פלוס שפגשתי בהודו בהמוניהם.  ניל יאנג הוא חלק בלתי נפרד מהמסע העצמי שלי.  ניל יאנג היה שם בתחילת המסע וגם כיום, חמש שנים אחרי, הוא לא עוזב אותי.

3.      Kal Ho Na Ho, פסקול הסרט

אחרי נסיעה ארוכה לדראמסאללה ושינה של כמה שעות לאחריה התעוררתי לבוקר גשום וקר.  מקלוד גאנג' מסתכם בשני רחובות ראשיים צרים להחריד ועמוסים בדוכנים, חנויות, מכוניות ואלפי הולכי רגל.  לא התאים לי, כל הבלגן הזה על הבוקר.  החלטתי לחזור לחדר, לשבת מול הנוף המדהים שהספקתי לגלות מול המרפסת, לעשן ולהרגע.  בדרך לחדר עצרתי בפתח אחד הקיוסקים הסמוכים לקנות סיגריות.  שניות אחדות לפני שהגעתי לקיוסק הבחנתי בארבעה אנשים שנכנסו אליו.  כשנכנסתי אני לתוכו לא היו הארבעה בקיוסק.  ההיה או חלמתי חלום? ברצינות רבה פניתי למוכר ושאלתי אותו לאן נעלמה הרביעיה.  הוא הצביע לכיוון מדרגות לולייניות שירדו אל מתחת לאדמה ואמר לי "הם בקולנוע". רק אז  הבנתי שכמעט כל קיוסק מחזיק גם חדר מעופש הקרוי "אולם קולנוע".  בין עשרים לשישים מקומות ישיבה, עם הסרטים החמים שרצים באותה עת בבתי הקולנוע הקונבנציונאלים.  הסרט שהוצג באותו "קולנוע" היה  Kal Ho Na Ho”" (שייקרא מעתה KHNH), אגדה הודית טיפוסית על גבר המאוהב באישה שמאוהבת בגבר אחר.  ההודים מסוגלים לדחוס עלילה כזו לשלוש שעות, במקרה הזה הם גם עשו עבודה טובה מאוד.  ראיתי מאז לפחות עוד שלושים סרטים הודיים, אף אחד מהם (למעט “Doom!”, אבל זה כבר לפוסט אחר) לא התקרב לאיכות ולדרמה של KHNH.  הסוף העצוב אף שחרר אצלי כמה דמעות.  דרמה אמיתית.

אחרי שבוע חזרתי לדלהי לעצירה קלה לפני המשך המסע דרומה.  השירים מהסרט לא יצאו לי מהראש.  הם היו קליטים, קופצניים, רומנטיים, רציתי לשמוע עוד.  לא היתה בעיה למצוא את פס הקול.  הסרט יצא באותה שנה לאקרנים בהודו ובעולם, תפס את המקום השני אי פעם בהכנסות בהודו ואת המקום הראשון בעולם באותה קטגוריה.  זהו הדיסק שליווה אותי לאורך כל המסע במזרח, חודש מראשיתו ועד לסופו, וששמר על פינה חמה בלבי לבוליווד לנצח.  צפיתי מאז בסרט לפחות עשרים פעמים נוספות.  רק את "מופע הקולנוע של רוקי" ראיתי יותר פעמים, אבל "מופע הקולנוע" היה גחמת נעורים, KHNH נגע במקומות אמיתיים.  מקום של כבוד שמור לדיסק הסרט ולפסקול בתיבת הדיסקים הגדולה שלי.  בסלון ביתי תלוי פוסטר הסרט, ממוסגר על הקיר מול הכניסה. במרכזו צ'ארו קאן, מגדולי כוכבי בוליווד אי פעם, ועם כתובת הסרט בהינדי.  הוליווד אאוט, בוליווד אין!

לפני ארבע שנים עזבתי את הארץ וטסתי לאירופה.  שם נולדו לי ילדיי, שם בניתי את ביתי בשתי ידיי. מרכז חיי הוא בברלין.  אני עובד בברלין, קונה בברלין, אוהד את הרטה ברלין ותמיד חוזר לברלין.  אשתי מחזיקה בדרכון גרמני, גם בתי.  לי אין צורך בדרכון גרמני.  יש לי את הישראלי.  עבדתי קשה בשבילו.  שירתתי בצבא ובמילואים, שילמתי מסים, קניתי כחול לבן, ופעם אחת גם קיבלתי דמי אבטלה.  אני גאה בדרכון הישראלי שלי.  לא שיש לגאווה שכזו איזושהי משמעות חומרית.  עם דרכון גרמני הייתי יכול לבקר במקומות שחסומים בפני הדרכון הישראלי.  מצד שני מי שלא רוצה אותי לא יקבל אותי, פשוט כל כך. 

בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן רוצים שכל אזרח ישראלי המתגורר בחו"ל יוכל להצביע בבחירות לראשות הממשלה.  הדבר אינו חדש - כל אזרחי ארה"ב, בין אם הם מתגוררים בה ובין אם לאו, זכאים להצביע בבחירות לנשיאות.  ארה"ב איננה היחידה, אבל ישראל היא לא ארה"ב.  בישראל קיים חוק גיוס חובה.  ישראל נמצאת במצב לוחמה תמידי. ישראל היא מדינת היהודים.  סביר להניח שיש משהו מאחורי ההצעות של ליברמן ונתניהו, ושהמשהו הזה אינו נובע מטוב לב פתאומי שנחת עליהם, מן הסתם האינטרס הוא חיזוק הימין הפוליטי. איך? את זה הם לא יספרו לי.

ישראלים שגרים בחו"ל הם יורדים.  הם נפולת של נמושות, הם לא יחליטו עבור תושבי הארץ אם תהיה מלחמה או לא, אם יעלו מסים או לא, אם הימין ישלוט או השמאל.  הם, שעזבו את המדינה, שבחרו לחיות חיים קלים יותר, בלי לחץ ומסים דרקוניים, בלי מילואים, בלי דאגות פיננסיות כבדות, בלי עוד אבדות? שיתביישו להם, שיגידו תודה שהם עדיין רשאים להגיע לארץ, אוכלי החינם הללו, שמאלנים מסריחים.

מכאן נתונה תודתי לטוקבקיסטים שמגלים לנו את פרצופה האמיתי של המדינה, של אזרחיה.  את השנאה הרושפת מעיניהם כלפי כל מי שלא נמצא במצב שלהם.  את הבוטות, הוולגריות והשפה הגסה שמתבטאת בטוקבקים נגד היורדים.  הם יקבעו לנו? לא יקום ולא יהיה!  אפשר לחשוב שביבי ואיווט שאלו אותי לדעתי לפני שיצאו בהצהרות שלהם.  אפשר לחשוב שמישהו מתעניין בישראלים שחיים בחו"ל.  ישראלי הייתי ונשארתי, ואם בבני עמי בארץ לא מתעניינים אז בנמושות מחו"ל?

האמת שלי סולדת מאנשים שדורשים במפגיע לשלול את זכות הבחירה מיורדים, שמאלנים, אנרכיסטים, ערבים ישראלים, חרדים ומי שלא שירתו בצה"ל, משל לא היו אזרחי מדינת ישראל.   אולי נשלול את זכות הבחירה גם מתושבי ת"א? הרי הם יכולים לבחור מנהיגים שיצאו למלחמה כוללת בצפון, והם יהיו אחראים לקטיושות שיפלו על קרית שמונה בזמן שהם לוגמים עוד אספרסו בשינקין.  מה עוד... הייתכן שחסרי השכלה תיכונית יחליטו עבור האקדמאים? ונשים? כולה מכינות קפה לבוסים בבסיס.  זה שווה זכות הצבעה?!

אם נתניהו וליברמן היו שואלים אותי הייתי מוותר על חקיקה שכזו, המדרגת את האזרחות לטובה ולרעה.  כמו שאין חצי הריון אין גם חצי אזרח.  בבתי הסוהר ישנם בעלי אזרחות ישראלית שרצחו אחרים בלי רחמים, שהתעללו בילדים, שאנסו נשים אומללות, שהיכו קשישים.  הם יכולים להצביע, הם בסדר.  אלה שחיו חיים ללא דופי -  ששרתו בצבא, שעשו מילואים, ששילמו מסים, שהתעצבנו בדרכים, שנחנקו מהארנונה, שאיבדו קרובי משפחה בפיגועי טרור או בפשעים של הנ"ל – אינם זכאים להצביע רק מכיוון שאינם חיים בארץ.  יש לי משפחה בארץ, יש לי אחים ואחיות, יש לי הורים, אחיינים, בני דודים.  אם לא אצביע עבורי בוודאי שאצביע עבורם, אחרת מי ידאג להם? ביבי? הטוקבקיסטים?

הייתי מכור לתוכניות ריאליטי ונגמלתי.

לא תכננתי את הגמילה.  למעשה לא חשבתי בכלל על גמילה.  התענגתי על כל שניה בה מעין חודדה פתחה את הפה, התמוגגתי מהמהלכים של טלכו באי הפיליפיני ומהסיבוב של כולם על האצבע שלו עם קצת פסיכולוגיה בגרוש.  עוד קודם לכן שנאתי ואהבתי את הכנות של מנחם בן, גיחכתי על נעלי המגדל של פנינה טורנה, רציתי ששפרה תעוף יחד עם בובליל וחיכיתי שמרינה תפלוט עוד כמה שטויות מהתחת.

וזה לא נגמר כאן.  צפיתי במעלליהם המשעממים של יושבי "מפרץ האהבה". ניסיתי להבין – תוך כדי צפיה ב"הבלוק" – מה מושך אנשים לגור במשך שלושה חודשים באתר בניה.  התנשפתי חסר חמצן תאי בסוף כל פרק של "המירוץ למיליון" ושמחתי עבור השמנים שרזו ב"לרדת בגדול".  צפיתי בכל ריאליטי שקיים ואם לא העבודה, הילדה והאישה ושאר ירקות הייתי גם מוצא גישה לתוכניות המקוריות.

בכל יום נכנסתי לכל האתרים שבהם הופיעו כתבות/ביקורות על תוכניות הריאליטי למיניהן.  רציתי לדעת עוד על האנשים שחשפו את עצמם למצלמה.  ידעתי שהם מחפשים את חמש עשרה דקות התהילה שלהם תוך הפגנת אפס כישורים וזה לא הפריע לי.  הם שיעשעו אותי עם העלק-תובנות שלהם והמלחמות החברתיות הפנימיות עם יריביהם למיליון.  בכל ערב נכנסתי לאתרי האינטרנט של ערוץ 10, רשת וקשת כדי לצפות בעוד פרק של מציאוּת כלשהי.  העובדה שאני לא גר בארץ רק הוסיפה לריגוש.  מכאן, מברלין הרחוקה, אני יודע מה חושב ארז על סער.  אני רואה את טלכו ושי מסלקים את כל המכשולים מהדרך לגמר.  אני רוצה שנמרוד ורוקסן ינצחו את גמר "היפה והחנון".  אשתי העניקה שם אחד כולל לשלל תוכניות הריאליטי שהשאירו אותי דבוק למסך – The Stupid Jungle Show.  קלעה בול?

ויום אחד זה נגמר.  אני זוכר את היום הזה, לעולם לא אשכח אותו.  צפיתי ב"הישרדות", בפרק הרביעי לפני הגמר, הקשבתי למה שאמר המתראיין התורן באותו רגע ולפתע קפאתי.  הקול נדם והמחשבה עצרה.  ואז זה היכה בי: ריאליטי זה שטויות.  לא הבנתי מה משך אותי לצפות בתוכניות האלה.  הרגשתי שייכות למשהו מאוד רדוד ולא אהבתי את התחושה.  עצמתי את עיניי לכמה שניות ופקחתי אותן.  על המסך הופיעה משימת החסינות.  הושטתי יד לעכבר, סגרתי את החלון והרגשתי הקלה גדולה בכל הגוף. 

רק למחרת הבנתי מה עבר עליי.  לא הרגשתי שייך לזבל הטלויזיוני הזה.  הרגשתי שעבדו עליי במשך שלוש שנים.  שסיפרו לי שריאליטי זה ה-דבר ושכחו לציין שהמציגים הם לפעמים שחקנים מקצועיים.  הצליחו לגרום לי להאמין לרגע שהחיים שלי היו יכולים להיות אחרת, למרות שאשכרה טוב לי בחיים.  מה אכפת לי אם שי יגיע לגמר או שסער ואיילה יתנשקו? אני מכיר לפחות שניים שאכפת להם.

בסצינת הסיום של הסרט "המופע של טרומן",  מיד לאחר שטרומן ברבנק מוצא את הדרך החוצה מהמגה-אולפן לעולם האמיתי, עובר הפריים לשני שומרי החניון שיושבים בבודקה הקטנה וצופים בתוכנית. שניות לאחר סיומה הבלתי מתוכנן של התוכנית, אחרי יותר משלושים וארבע שנות שידור, אחרי ששניהם עקבו אחרי התוכנית באדיקות, בכו את בכיו ושמחו בשמחתו של טרומן, פונה אחד מהם לשני ושואל אותו "אוקיי, מה נראה עכשיו?".  זה באמת לא משנה מה רואים, הכל סתם.