ערן לוי, ברלין

ארוחת ליל הסדר היא אירוע בעל תסריט די קבוע.  בדרך כלל פוגשים את אותם האנשים, מדברים על אותם דברים, נחנקים מאותם מאכלים ודוחסים עוד כמה קינוחים לבטן המנופחת, שיהיה.  בכל ליל סדר אני מנסה להשכיח את הלחץ בבטן שנותן את אותותיו עוד לפני סיום המנה הראשונה.  כי אם יש משהו שווה בליל הסדר, זהו הכבד הקצוץ וקציצות הדג בליווי חזרת חריפה.  די ברור לי שתשעים וחמישה אחוזים מששת קוראיי יתפלצו למקרא דבריי – גפילטע פיש? איכסה! – לי זה עושה את זה.   אולי פעם, ביום מן הימים, אשתתף בסדר בו יגישו רק כבד קצוץ וגפילטע פיש.  אין כמו כבד קצוץ מקורר, עם המון ביצים וחלה לבנה וטריה שנבצעת ביד ומשמשת מצע מושלם לשכבות האפורות-חומות (אופס, פסח, אסור לחם, חמץ... נו טוב, גם עם מצות זה עדיין להיט); אין כמו קציצות קרפיון (עדיף ללא עצמות) המלוות בחזרת שממלאת את העיניים בדמעות חריפות ואת חוש הטעם ברצון לעוד ועוד ועוד.  ואחרי כל זה למי יש כוח למנות עיקריות? אבל זה חג, צריך לאכול, יש הרבה, אנשים טרחו, שלא ייעלבו.

הפעם האחרונה בה נאצלתי לבלות בדרכים יותר מעשרים דקות בדרך לליל הסדר היתה בשנת 2003.  מאז הובילו אותי נסיבות חיי למקומות אחרים, רחוקים מישראל, ועם הריחוק מהארץ הגיע גם הריחוק מהחגים.  מה שמובן מאליו בארץ – ליל הסדר, ערב ראש השנה, אפילו הגבינות בשבועות – הופך לפרוייקט כשגרים בחו"ל.  המוטיבים הדתיים אינם ממלאים תפקיד כלשהו בפנטזיות הכבד הקצוץ שלי.  המוטיבים המשפחתיים והמסורתיים – ועוד איך, ולכן (כנראה) אני מוצא את עצמי פעמיים בשנה בארץ – בערב פסח ובערב ראש השנה.  זה לא האוכל (חוץ מזה שצוין לעיל), אלו לא האורחים המסבים לשולחן, זה בטח לא השבוע נטול החמץ (למרות שחומוס מלווה בפיתות ובירה לבנה כבר מזמן אינם נדירים בהופעתם בעיר במהלך שבוע הפסח).  זו האווירה המשפחתית – כולם מגיעים, כולם אוכלים, כולם מדברים, כולם תוקעים בלי חשבון.  ואם הקיבה עדיין לא התפוצצה, תמיד יש את יום המחרת.  נשאר המון אוכל, חבל לזרוק, אז מזמינים עוד משפחה ועוד חברים וממשיכים בחינגה. 

בערב פסח 2004 ישבתי עם שלושה גרמנים במסעדה מקסיקנית בשוויץ.   היום זה נשמע לי כמו התחלה של בדיחה, באותו הערב לא רציתי לצחוק.  רק במהלך הארוחה במסעדה המלאה מפה לפה הבנתי כמה משמעות מכיל החג.  ישבתי במסעדה איכותית עם אנשים שאהבתי והרגשתי הכי בודד בעולם.  החוויה הזו טלטלה אותי מעט.  הבנתי כמה חשובים אירועים כגון אלו למארג חיי.  עוד שנתיים עברו לפני שהגעתי להחלטה עקרונית לבלות את החגים בארץ.  מזה שנתיים אני מגיע בכל חג לבית הוריי, סועד לשולחנם ופוגש את משפחתי הרחבה וחבריה הקרובים.  בכל חג מודיעה אמי לכולם שלא יתכננו דבר – אני מגיע לארץ והסדר ייערך אצלה בבית.  כבר שנתיים שהתכנון היחידי האפשרי הוא להיות איתי בחגים, השאר נאלצים לחכות, אם אכן היו להם תוכניות לאירוח...

המשפחה שוב מתאחדת, הקירבה מתחזקת ואני חוזר לברלין עם תחושה נהדרת ועם ציפיה לחג הבא.  את מגוריי העתקתי מזמן אל מחוץ לישראל.  טוב לי כאן, נוח לי כאן, האוויר טוב יותר והטמפרטורות סוף סוף מטפסות אל עבר הדו-ספרתי.  מעל האפס.  טוב לי שאני מי שאני, שגדלתי בחולון ולא בברלין.  טוב שיש את תקופת החגים, גם מברלין צריך חופש כדי להתנער ולהתחדש.  כמה טוב שאפשר להתנער ולהתחדש בעזרת הישן והטוב.  אוקסימורון? אולי, אבל אחלה אוקסימורון שבעולם.