ערן לוי, ברלין

איזה כיף ביום שישי.  לקחתי חופש מהעבודה ונסעתי עם בתי ד.  לגן החיות של ברלין. 

גן החיות היה ריק, חם מדי בשביל להסתובב כל היום בחוץ.  וזה בדיוק מה שאני עומד לעשות.  זה מה שתכננתי ליום חופש, יותר מזה דרש מאמץ מחשבתי ואני באופן עקרוני נגד.  העיקר להיות עם בתי האהובה, זמן איכות קוראים לזה. 

זה התחיל טוב.  ראינו פיל משתין, היא זיהתה מיד את הפעולה ואמרה "פיל פיפי".  המשכנו ללכת, היא אוחזת בידי וממשיכה לתאר לי את המראה.  זה באמת מוזר לראות פיל משתין, חתיכת זרם.

הפלמנגואים עשו רעש נוראי, לא הפסיקו לצרוח.  כתומים בעשרות עמדו ליד הבריכה וצווחו.  פעם היא היתה בוכה כשהיתה שומעת את צרחות התוכים.  הפלמנגואים לא מפחידים אותה.  פָרות כן.  גם שואבי אבק.  גם אותי מפחידים שואבי אבק, אני לא אוהב להפעיל אותם ולהשתמש בהם, אז אני משלם שמונה יורו לשעה ותופס מרחק.

הקופים דווקא לא ריגשו כל כך, הם היו עייפים, כנראה בגלל החום.  ד. מצאה אתגר חדש – לעלות ולרדת לפחות שלושים פעמים במדרגות שגילתה ליד אחד הכלובים.  למעלה למטה למעלה למטה למעלה למטה, יו זה מעניין.

בקבוק מיץ תפוחים 0.5 ליטר – 3.5 יורו.  נקניקיה 30 ס"מ – 4.40 יורו.  ארוחת נקניקיה ומיץ תפוחים עלתה לי 7.90 יורו, וזה עוד מחיר לקומבי.  אין קהל שבוי יותר מאשר בגן החיות.  תקוע באמצע שטח עצום, בלי לדעת איפה היציאה שיכולה להיות שני קילומטרים לכל כיוון, ולך תתחיל לחפש אותה עכשיו כשהילדה רוצה לאכול.  אני דפוק, אני אצא החוצה, אפילו ארעב.  היא לא בעניין של דחיית סיפוקים, ולכן נקניקיה ומיץ תפוחים מצאו את מקומם על השולחן. עוד לפני שהוצאתי את הארנק מהכיס אמרה לי הקופאית "סליחה על המחיר, לא אני קובעת אותם".  אמרתי לה "את בטח אומרת את זה כמה פעמים ביום".  היא ענתה לי "כן, אבל לא אני קובעת את המחירים".  אולי הייתי צריך לומר לה שוב "את בטח אומרת את זה כמה פעמים ביום", מעניין כמה פעמים היא היתה חוזרת על אותו משפט.  בטח זה מה שאמרו לה לומר אלו שקובעים את המחירים.  אחרי שחיסלה את הנקניקיה זרקה ד. את הצלחת על הרצפה. הצלחת נשברה. הנקמה הושגה.

בחצי היום ד. נרדמה.  לפני שיצאנו מהבית לקחתי ספר בחופזה, שיהיה.  "השבוי" של סולימן אל שאעפי, על חטיפת גלעד שליט, דווקא ביום השנה לחטיפה.  שנה שהספר שוכב אצלי על המדף, בין "יום הולדת שמח נוח" לבין "התפסן בשדה השיפון".  את שניהם קראתי, את השני שלא כחלק מחומר קריאת החובה לבגרות בספרות, סתם ככה.  אחלה ספר.  "התפסן".  "השבוי" מזכיר יותר את הדיווחים של אל שאעפי בערוץ 2.

ד. נרדמה בעגלה ואני ישבתי על הספסל מול הלאמות וקראתי על החטיפה.  שעתיים שלמות.  ד. יכולה לישון בכל מקום ובכל שעה, אם היא רק רוצה.  כשהיא התעוררה היא כבר לא רצתה גן חיות, רק גלידה.  אחרי חצי טילון היא נתנה לי אותו, מבהירה שזהו, הספיק לה.  חמש שניות אחרי שמצצתי את שאריות הגלידה מהגביע היא התחרטה ודרשה את הגלידה בחזרה.  בבית יש גלידה, תחכי, עכשיו אין.

גלידה!!!

לא!

אימא!!!

עוד מעט מתחיל פורטוגל-ברזיל ואני עדיין ברכבת.  ימים של שלושים מעלות נכונו לנו וברכבות אין מזגנים, רק חלונות עיליים שנפתחים כמו מגרה מלמעלה למטה.  מאות אנשים חוזרים מהעבודה, הרכבת מלאה בנוסעים ועגלות ואופניים ודחוס כמו ברכבת ביוני חם בברלין.  את האסוציאציות תשמרו לעצמכם – כל הנוסעים יגיעו הביתה.

לא שהיה מעניין בבית. נגמר 0-0.

בפעם האחרונה בה ברזיל הפסידה במשחק פתיחת המונדיאל שלה השנה היתה 1934, היריבה היתה ספרד והתוצאה3-1.  קשה היה להאמין שדווקא צפון קוריאה תהיה זו שתגרום לברזיל לאבד נקודות במשחק הפתיחה שלה בדרא"פ.  הנצחון הושג, הסדרה לא נקטעה, אבל ברזיל עבדה קשה, יכול להיות שאף קשה יותר משציפו דונגה ושחקניו, כדי לנצח את צפון קוריאה ולעלות למקום הראשון בבית 7.  אם משווים את הרמה של ברזיל לזו שהוצגה ע"י יריבותיה לבית פורטוגל וחוף השנהב אפשר לומר שברזיל הטובה בבית.  ואם ברזיל במקום הראשון בבית - דיינו.  ברזיל שיחקה בסדר, אבל   אחרי המשחק המוקדם המחריד, שמצטרף לרשימה ארוכה של משחקים במונדיאל הנוכחי ואף "מתעלה" עליהם, עלו הציפיות מהסלסאו.  המדורגת מס' 1 בעולם, מצדה, הציגה משחק סביר מול המדורגת אחרונה מבין משתתפות הטורניר.

המחצית הראשונה נראתה כמו הרבה מחציות שכבר ראינו.  הצפון קוריאנים הסתגרו בחצי שלהם, קטעו באיבו כל נסיון התקפה של הברזילאים, ואלו ניסו לחדור את ההגנה בבעיטות מרחוק שהיו רחוקות מהמסגרת.  צפון קוריאה התגלתה כחבורת לוחמים קשוחים שלא מוותרת ולו על הסיכוי הקטן ביותר להישאר בתמונת המשחק.  גם כשפערי היכולת נוטים לבירור ליריבתם נלחמים הצפון קוריאנים במה שהם טובים בו – נחישות והקרבה.  יונג טאה סה, המכונה "ווין רוני של אסיה" (ומעדיף באופן אישי להיות מושווה דווקא לדידיה דרוגבה) היה הפעיל בשחקניה, ניסה כל העת להתקדם לכיוון השער ואף היה זה שבעט את הכדור הראשון במשחק למסגרת. 

אפשר לייחס את היכולת הבינונית של ברזיל לקור ששרר ביוהנסבורג בזמן המשחק, מינוס מעלה אחת (שיא קור במשחקי מונדיאל).  אפשר לייחס אותה גם לגישה הכללית של שחקני ברזיל ליריבה.  לא מזלזלים באף קבוצה כשמדובר במונדיאל, אבל יש דברים שטבועים בבני האדם, ושחקני ברזיל הם, לפני הכל, בני אדם עם תחושות ורגשות.  ההכרה של ברזיל בכך – ואיתה קריאת ההשכמה -  באה לידי ביטוי במחצית השניה.  ההתקפה התחדדה, המסירות היו מדוייקות יותר וחילופי המקומות בין שחקני הכנף השתפרו.  הריצה של מאיקון לתוך הרחבה והבעיטה החזקה והמדוייקת ששלח לרשת (עמידת מוצא שגויה של רי מיונג גוק, שוער צפון קוריאה, ועדיין כל הקרדיט למאיקון על קריאת שטח מהירה) שחררה את ברזיל מהלחץ והקלה עליה את החיים.  השער השני היה באוויר וכשהוא הגיע אף אחד לא הופתע. 

והיתה גם השמחה של הצ'ולימס אחרי השער המצמק של ג'י יון נאם.  כולם כאחד בנבחרת הצפון קוריאנית שמחו מכל הלב וניתן היה לראות זאת על פניהם.  כל שער חשוב במונדיאל, כל שער נחגג בהתאם, גם אם הוא נכבש בדקה השלישית למשחק, אבל היה משהו אחר, תמים, אמיתי ועמוק בשמחת השער של צפון קוריאה, שער שנכבש בדקה ה-89 באחת ההתקפות הבודדות שלה.  חמישים אוהדי צפון קוריאה לא הפסיקו לעודד את הנבחרת שלהם לפני ואחרי השער.

ניתן לומר, גם מבלי לחדור למחנה המאובטח והמסוגר שלה, שהצפון קוריאנים חשים סיפוק בעקבות ההופעה שלהם מול ברזיל, מועמדת טבעית ואוטומטית לזכיה בכל מונדיאל.  במונדיאל 1966 לא נוגן ההמנון הצפון קוריאני מסיבות פוליטיות.  כשנוגן ההמנון במונדיאל 2010 בפעם הראשונה עמד יונג טאה סה במרכז המגרש יחד עם שאר שחקני נבחרתו ובכה.  אולי קל יותר להאמין עד כאב בדרכה של צפון קוריאה כשאתה תושב יפן, משחק בליגה היפנית במדינה פתוחה ונחשב במקום הולדת הורייך לאליל.  ככה רוצה המנהיג הדגול, מי יכול לחשוב אחרת? מי רשאי לחשוב אחרת?

בסוף מתרגלים לוובוזלות.

זמזום הדבורים הבלתי פוסק מתחיל במלוא הכוח שניה אחת עם תום ההמנונים.  כשהייתי ילד קראו לצפצפה כזו זמבורה.  גם לי היתה אחת, הייתי מזמבר בה בעיקר במשחקי הכדורגל של הכיתה בהפסקות, ברגעים הבודדים בהם לא שיחקתי.  אהבתי את זה בתור ילד, כולם אהבו את זה.  היינו ממלאים את הריאות ונושפים הכי חזק שאפשר.  לא היינו חמישים אלף איש עם זמבורות, מקסימום שלושה, כך שאין לי מושג איך זה לראות משחק באצטדיון עם רעש שכזה.  מהבית זה מעצבן עד שמתרגלים לזה.  אז לא שומעים את השריקות של השופט ולא שומעים את הקהל, ויכול אפילו להיות שהוובוזלות משפיעות לרעה על השחקנים, כי הכדורגל שראינו עד עכשיו היה די מעפן, אבל הוובוזלות הן הדבר שמייחד את המונדיאל בדרום אפריקה.  בעוד חמישים שנה יזכרו שבמונדיאל 2010 בלטה יותר מכל – יותר ממראדונה על הקווים, יותר מהאחים בואטנג שמשחקים בשתי נבחרות שונות, יותר מליאו מסי – המרעישה הרשמית, הוובוזלה.

הלוואי והייתי יכול להגיע למונדיאל.  אני קורא על החוויות של העיתונאים ומוריק מקנאה.  לפני ארבע שנים חוויתי את מונדיאל 2006 מברלין.  חגגתי כל יום עם האוהדים (לא משנה של איזו קבוצה), למדתי למקסם את יכולת אגירת האלכוהול שלי וראיתי נבחרת גרמנית שהחזירה הרבה גאווה אבודה למדינה שלה.  עכשיו המשחקים רחוקים כל כך, והשידורים הישירים אף פעם לא יזכירו לי את מה שחוויתי בלייב, תוך כדי תנועה, במונדיאל הקודם.  וזה עוד טוב לעומת המונדיאל הבא שייערך בברזיל, חמש שעות לפני ברלין, שש לפני ישראל.  משחקים מרכזיים בארבע אחה"צ, משחק בוקר ממש בבוקר, בשעה שמונה.  איך אפשר גם לעבוד וגם להנות במונדיאל שכזה? אז מה אם היה גרוע יותר בדרום קוריאה ויפן? לנו יש זיכרון קצר, וטוב לנו איתו.

לי באופן אישי טוב גם עם העובדה שאין יותר מדי שערים, התרחשויות או כדורגל במונדיאל עד כה.  רבות התלונות כי הרמה נמוכה מאוד, שהקבוצות יותר חוששות לספוג שער מאשר להבקיע שער.  די טבעי כשזה קורה בשלב הבתים.  שלושה משחקים, כל נקודה תכריע לצד אחד, לפעמים גם שלוש נקודות יכולות להספיק למקום בשמינית ולכן יש מלחמה אמיתית על כל נקודה.  כולם רוצים אותן, אף אחד לא מוכן לאבד אותן.  זה בסדר, זה שלב ההסתגלות.  בעוד שבועיים יחלו משחקי שמינית הגמר.  משחק אחד בלי אפשרות לתקן, רק רצון אחד – לנצח.  יש שיגידו שגם אז יחפשו קבוצות את התיקו ואת הפנדלים.  אני אומר שאידיוט מי שבונה על פנדלים בשלב כל כך מתקדם של המונדיאל.  אפילו אם הרמה תהיה נמוכה זו בטח תהיה מלחמה, כי גם אם שוויץ, סלובניה או הונדורס יגיעו לשמינית הגמר הן לא ירצו לסיים את המונדיאל שלהם מוקדם מדי. בלי קשר ליריבה שלה באותו שלב.  הגענו עד לכאן? בואו נלך עד הסוף!

והנה, רק דיברתי על מספר שערים נמוך...ואז הופיעה גרמניה עם רביעיה לרשת של אוסטרליה.  על משקל 'כוכב נולד': "מונדיאל 2010 התחיל עכשיו!".  משחק שוטף של הגרמנים, ריצה מצויינת באגפים, תומס מולר משחק כאילו הוא מוותיקי הנבחרת, מעבר מהיר מהגנה להתקפה, וכל זה כשהגיל הממוצע של הנבחרת הגרמנית הוא 25.  אז אמנם זו "רק" אוסטרליה וזה לא היה "כוחות", אבל אף נבחרת עדיין לא הציגה חצי ממה שגרמניה הראתה לעולם בראשון בערב.  לא אנגליה, לא ארגנטינה, בטח לא צרפת.  טוב, כאן אני מפסיק.  אני מעדיף לחכות לשלבים מאוחרים יותר, גם אם מדובר בנבחרת גרמניה.  כבר לא מעניין אותי לאכול כובעים, זה לא טעים.  זה גם לא הולך טוב עם וובוזלה.

"צביעוּת היא צורת התנהגות הנחשבת מגונה, המתיימרת להציג כלפי חוץ תכונות אופי או התנהגות מוסרית נעלים יותר, כאשר בפועל אין הדבר תואם את המציאות. משמעותו של הביטוי הוא צביעה של המציאות והפיכתה לטובה יותר למראה עיניים. לפיכך, צביעות היא סוג של שקר. " (מתוך 'ויקיפדיה')

הימים ימי כעס ומדון.  ממשלת טורקיה מחפשת כל תירוץ כדי לפגוע עוד קצת בישראל.  ארדואן שוקל המשך הסחר בין המדינות, דורש התנצלות של ישראל על ההרג ב"מרמרה" ומאיים בהצטרפות (פאתטית ופופוליסטית, יש לומר) לאחד מהמשטים הבאים המתוכננים.  אחמדינג'אד אמר שהתנהגות ישראל במשט תביא עליה את הקץ.  אפשר לפטור את השני בקלות, הרי בסופו של דבר מתייחס הציבור לדבריו כמו שהוא מתייחס לדברי הרב עובדיה יוסף – עוד גיבוב מלים שטותי.  בימים אלו לפעילי הימין, הן החוקיים והן האאוטסיידרים, יש סיבות לשמוח.  הגינוי העולמי של ישראל וההחרמה שלה ע"י סופרים, אמנים ,סוחרים ומוסיקאים, הן עוד נקודה בשירות הימין הקיצוני.  הצרה היא שהימין הקיצוני אינו צריך לבטא את דעותיו בנושא במחתרת.  הימין הקיצוני נמצא בכנסת, ויותר גרוע מכך – בממשלה.

ומכאן הדרך לצביעות אינה רחוקה.  ארדואן מחסל כורדים בכל הזדמנות ובמקביל נחרד מתוצאות המשט – פרובוקציה מתוכננת, ייתכן כי אף בתמיכת ממשלת טורקיה, או לכל הפחות בידיעתה – ומפנה את כל האש הבינלאומית האפשרית כלפי ישראל תוך גיוס עוד ועוד אויבי ישראל ואויבים בפוטנציה למערכה האנטישמית (ואין מלים אחרות לשימוש בהגדרות 'רכות' לשנאה).  אבל כמו שחווים רובנו בשנים האחרונות, לממשלת טורקיה ולארגוני הטרור באשר הם אין מונופול על השנאה.

לפני כארבעה חודשים סיפר אראל סג"ל לקוראי 'מעריב' את תולדות ה"חאפרים" היהודים.  הוא סיפר על נכבדי הקהילה היהודית ברוסיה של תחילת המאה ה-19 שביקשו לשמור על בניהם מפני גיוס כפוי בן 25 שנה לצבאו של הצאר ניקולאי הראשון, הכשירו 'ציידי ילדים' שחטפו ילדי עניים ובני מעמד נמוך ומסרו אותם לשלטונות הצבא על מנת למלא את מכסת היהודים הדרושה. כש'נגמרו' ילדי העניים החלו הקהילות לפעול זו כנגד זו ולשלוח 'חאפרים' אחת לשניה.  רק אז החלה הארגון היהודי הרחב לפעול כנגד החאפרים ולהציל ילדים שגוייסו.  פתאום החאפרים כבר לא היו טובים, פתאום הם היו התגלמות כל הרוע, פתאום חיסולם היה כורח המציאות.

יש לנו ימין דעתני ויש לו, לאותו ימין, את האפשרות להישמע. המשפט הפוליטי שערך מיכאל בן ארי במסגרת וועדת הכנסת לחברת הכנסת חנין זועבי (את דעותי עליה אשמור לעצמי, והן רחוקות מרחק כדור הארץ מהירח מדעותיה שלה או של מוחמד ברכה) הוא סמל למגלומניה שפשתה בקרבו ושאינה מצליחה לעשות את ההפרדה בין שנאה לבין חוקה. בן ארי מבייש את מעמדו כמחנך במדינת ישראל ופוגע בדרכו בכל אספקט דמוקרטי תוך צביעות חריפה.  הח"כ ה'נכבד' התבטא בעניין הריסת צריף ויסודות של מבנה בלתי חוקי בבית אל ויצא נגד השלטון ש"שולח חיילים עם רובי צבע להילחם במחבלים ושולח את היס"מ עם אלות וגז  כדי לכסח את המתנחלים" (מתוך 'וואלה! חדשות').  רק כמה ימים קודם לכן יצא בן ארי, יחד עם דומיו, נגד השימוש ברובי צבע במקום ברובים 'אמיתיים' בהשתלטות על ה"מרמרה", אבל פתאום השיח הוא לא על המשט כי אם המתנחלים, ומה שהיה נכון לפני כמה ימים אינו משרת עוד את התיאוריות של בן ארי וחבריו, אז לעזאזל עם האתיקה והכבוד – נהפוך את זה שוב לטובתנו.   הגדיל עשות יצחק כ"ץ, עוד ח"כ  בשרות הימין, שיצא נגד פינוי אותו צריף והכריז שבנימין נתניהו ייזכר לדראון עולם מאחר ופינה את אותו הצריף ביום קבורתו של הרב מרדכי אליהו.  השאלה היחידה שיכולה להישאל לאחר קשקוש פסאודו-אקדמי ומקדם שנאה שכזה הוא: מה הקשר!?!?

ומה מסתבר? גם כאן אין לימין בעלות על הצביעות.  מארגני מצעד הגאווה במדריד, הגדול בעולם, הפלורליסטי כביכול, מחרימים את ישראל.  הם הודיעו שהם מבטלים את הזמנת הנציגים הישראלים.  התכנון המקורי כלל אוטובוס ישראלי במצעד ומיטב הדי ג'ייז הישראלים עליו.  הכל בוטל.  הגייז הספרדים שכחו לפתע פתאום את רעיון האחווה והגאווה הלהטב"י ומפלים לרעה הומואים יהודים בגלל יהדותם.  נשמע רע.   מסתבר שגם בקרב שועי העולם הנאור יש חוקים – אדם הוא אדם באשר הוא כל עוד אנחנו רוצים בכך.  בתקופת השלטון הנאצי נרצחו הומוסקסואלים בשל נטייתם המינית בלבד.  גם הומוסקסואלים בני הגזע הארי לא קיבלו הנחות.  ביטול הגעת המשלחת הישראלית למצעד הגאווה אינו שקול לחיסול ההומוסקסואלים ע"י היטלר – הוא שקול לחיסול היהודים. 

לא כולם שונאים את ישראל או את היהודים.  אני שומע את העובדים הגרמנים שלי מדברים על המשט.  הם משתמשים במלים  ובביטויים שמדגישים את האבסורד שבתקיפת ישראל על רקע זה.  הם לא מבינים מה רוצים מישראל.  הם גם חושבים שאפשר היה לנהוג אחרת, אבל לא משתמשים בזה כדי לפגוע בישראל.  הם קוראים למשטים "פרובוקציות".  הם תומכים בזכותה של ישראל להגן על עצמה.  הם מייחסים חשיבות לכל רקטה שנוחתת בדרום הארץ  ולא יכולים לתאר לעצמם חיים תחת שריקות טילים יומיומיות.  לא הכל שחור בחו"ל, תלוי מה רשתות התקשורת בוחרות להציג.  אפשר לצלם הפגנה אנטי יהודית וליצור תדמית עכשווית של מדינה שלמה.  אפשר לבחון את הנושא בלי דעות קדומות ובלי צביעות ולגלות שאנחנו אף פעם לא לבד.

במחוז שונברג בברלין, בכיכר נולנדורף, ליד תחנת הרכבת התחתית,  עומדת אנדרטה לזכר קורבנות השואה ההומוסקסואלים.  השכונה ידועה עוד מתחילת המאה העשרים כ'גיי פרנדלי' ומתגוררים בה גייז רבים.  האנדרטה מזכירה מזכירה לנו  שפעם זה לא היה כך.  פעם לא היתה מצבה אלא מציאות שחיסלה אנשים ללא קשר לדעותיהם, דעות שאיבדו משמעות עקב השתייכות לצד ההפוך של הנורמה החברתית.  נורמות חברתיות אינן צומחות יש מאין, תמיד יש יד מכוונת בעלת אינטרס, בין אם מדובר באידאולוגיה נאצית או ימנית קיצונית.  חבל שדווקא יהודים הם אלו ששוכחים זאת.