ערן לוי, ברלין

בשנת 2003 עבדתי במרכז מיחשוב של אחד הבנקים הגדולים בארץ.  כחלק מתפקידי קיבלתי בקשות להפצת תוכנות ועדכונים מעובדי הבנק השונים.  אחד העובדים – נקרא לו דוד – שלח לי באחד הימים דרישה לעדכון.  התחלתי לעסוק בעדכון, נזקקתי לעזרת אחד העובדים במחלקה שלי ותאריך הפצת העדכון נדחה עקב כך.  ביום השלישי מאז בקשתו התקשר אלי דוד, צעק עליי, דיבר בגסות ולא הפסיק לציין את חוסר האחריות שלי.  לא עזרו ההסברים שלי, הוא הודיע לי שלא יעבור על כך בשתיקה.  כעבור חצי שעה קרא לי המנהל למשרדו.  כך נודע לי שאותו דוד התקשר מיד למנהל האגף, סיפר את מה שהיה, השמיץ אותי ואת עבודתי ודרש את פיטוריי.  לצערו הרב לא פוטרתי מאחר וביצעתי הכל על פי הפרוטוקול, כולל עדכוני כל המעורבים על הדחיה, אבל את העלבון לא יכולתי לשכוח.

לפני כמה חודשים ביצעתי שינוי אדמינסיטרטיבי וביורוקרטי בחשבון אותו אני מנהל כיום.  שתי עובדות לא אהבו את השינוי שדרש מהן להיות ערניות יותר ולשפר את התפוקה שלהן.  העובדה שאותן עובדות מנסות כבר כמה שנים לעבוד כמה שפחות, החוקים הנוקשים ההופכים את הפיטורים לאחר מספר שנים בגרמניה לכמעט בלתי אפשריים והרצון של החברה להיפטר מהן לא היוותה שיקול.  הן פנו לחברתן, המכהנת כיו"ר ועד העובדים המקומי, ודרשו לפטר אותי, תוך שהן מבטיחות ליושבים סביבן (והכל מגובה בעדויות) שזמני בחברה קצוב.  הן נכשלו, אני עדיין כאן אבל ליבי נחמץ.

כנראה שאני אדם תמים, אחרת לא הייתי נפגע מכמה "נשמות טובות" שמנסים להרע לי.  אני, שהאמנתי כל חיי ביחס אנושי לפני הכל, סירבתי להאמין שאדם כלשהו ינסה לפגוע בי בצורה גסה שכזו.  אמא שלי אמרה לי פעם שלא משנה מה האדם מולו עבדתי עשה או עושה – אל תנסה לגרום לפיטוריו.  כל אדם צריך משכורת, לכל אדם יש התחייבויות, משפחה, שכר דירה או משכנתא לשלם, ונסיון לגרום למישהו לאבד את עבודתו הוא דבר בזוי, גם אם לא סובלים את אותו האדם.  כך אמרה אמי, ואני, כמו בהרבה מצבים אחרים, הבנתי בדיוק על מה היא מדברת וקיבלתי את דבריה. 

האמהות של אותם חורשי רעות לא אמרו את אותם הדברים לילדים שלהן.  דוד ושתי העובדות שלי לא ראו את הצורך האנושי בשכר, את הרצון לכלכל את המשפחה, לשלם לרופא השיניים, לקנות בגדים לילדה ואוכל בסופרמרקט.  הם רצו שאני אאבד את מקום עבודתי כי הן לא רוצות לעבוד קשה.

באחד מאתרי האינטרנט פורסם מאמר על הפעילות הפוליטית של כמה מאנשי האקדמיה הישראלית נגד המוסדות המעסיקים אותם – נסיונות שכנוע של גופים זרים למשוך השקעות מישראל ומהאוניברסיטאות, החרמה של אנשי אקדמיה, הטלת סנקציות על מוסדות ההשכלה הגבוהה וכתוצאה ישירה מכך סיכון מקום העבודה של הקולגות.  חופש הפעולה הפך לחופש לפגיעה.  כל אדם שחשקה נפשו ונשמע קולו קורא לאקטים שבאופן ישיר ישרתו את מטרותיו האישיות ובאופן עקיף עלולים לגרום לאחרים לאבד את מקור פרנסתם.  אין שום פן חברתי שמטרה זו משרתת מלבד חוסר ההתחשבות הגס באחרים.  אבל מה שקורה באקדמיה אינו ייחודי לה, ומן הסתם אינו ייחודי לישראל.

אני מניח שאיני אדם רע, כך לפחות טוענים מכריי וקרובי משפחתי.  הם גם אמרו לי לא פעם שאני חייב להיות רע יותר.  בעקבות המאורעות  פתחתי בהליך משמעתי מול אותן עובדות (וגם הן עדיין כאן, לדאבוני), אולם אך ורק כהגנה עצמית.  לא יעלה על דעתי לגרום לפלוני לאבד את פרנסתו רק מפני שאיני סובל את פלוני באופן אישי.  יש כללים בלתי כתובים בעולם שכדאי שימשיכו להתקיים, כללים שבין אדם לחברו שנשכחו בינות לחוזים האישיים ולאינדיבידואליזם הבוטה. 

אלוהים, איזה חום…שלושים ושש מעלות בברלין, ואין מזגנים בבתים.  ככה זה במדינה שבימים אחרים חווה טמפרטורה כזו פעמיים בקיץ, אולי שלוש.  זהו סוף השבוע השני ברציפות שהחום לא מבוטל.  האוויר ברכבות דחוס ומעמיד את חוש הריח בנסיונות אל-אנושיים, בבתים מתחננות נקבוביות הזעה להפסקה והגוף מתכסה בתוך שניות בדוק לח ודביק ובזעה ניגרת.  אחד המקומות האחרונים בעיר בו אפשר לנוח מהמצב הוא הקניון הממוזג, את זה גם גדול שוחרי איכות הסביבה לא יכחיש.  ואמא שלי שואלת אותי "למה אתה לא קונה מאוורר?".

בצהרי ימים חמים, כשהילדה הקטנה שלי ישנה ואשתי מתאמנת בחדר הכושר הממוזג, אני מוצא את עצמי בבית, נוטף זעה וקודח ממחשבות.   בבית המשפחה הגדולה שלי, אי שם במרכז הארץ, ממוקם המחשב במסדרון קצר שממוקם במשולש מדרגות – חדר רחצה – חדר שינה.  בלי חלונות, עם מחשב שמחמם את האוויר וכמעט אף פעם אינו מכובה ועם חום של יער טרופי.  אי אפשר לשבת שם יותר מעשר דקות, חייבים להתאוורר מדי פעם, לרדת לסלון או למטבח הממוזגים.  לשבת מול המחשב ולכתוב אפשר רק עמוק בתוך הלילה.  הקיץ עדיין לא מניח בשעות הקטנות אבל טורח להוריד את השמש מלמעלה.  כאן אין לאן לברוח, כאן המשמרת של השמש ארוכה בכמה שעות מזו שבארץ.  וכאן אין מזגנים.

הייתי במקומות חמים יותר בעולם.  גרמניה היא המדינה השלישית בה אני חי, משלם מסים, מתלונן על העובדים והקולגות ומחפש עתיד טוב יותר, וזה בסדר, גם כשמנסים לחיות את החיים AS IS.  אריק איינשטיין כתב פעם "זה לא בדיוק געגוע, זה סתם נעים להיזכר.  ואני נזכר בטוסון, המקום החם עלי אדמות בו חייתי.  בקיץ עוטף את העיר תנור ענק שמבשל את התושבים עד לטמפרטורת של ארבעים ושתיים מעלות בממוצע.  לי אישית זכורים לפחות יומיים בהן נמדדו ארבעים ושש מעלות בצל.  החורף הראשון שלי בעיר הזו, בה חייתי שלוש שנים, היתה מפתיע – הבגדים הקצרים אף פעם לא ראו בוידעם, המעילים העבים אף פעם לא ידעו את הכתובת שלי, לא יצא להם להגיע לביקור.  בתחילת פברואר סגרו בעלי הבית שלנו את החימום המרכזי, כבר לא היה בו צורך.  בתחילת כל מרץ פותח אחד מערוצי הטלויזיה המקומיים תחרות בין הצופים האמורים לנחש באיזה תאריך תגיע הטמפרטורה למאה מעלות פרנהייט (בערך שלושים ושבע צלסיוס).  זה קורה כמעט תמיד בשבוע הראשון של אפריל.  וזה אף פעם לא ירד מתחת למאה עד סוף אוקטובר.  חודשים על גבי חודשים של כבשן לוהט בלב המדבר ושלושים מעלות בחצות.  אין אנשים ברחובות, רק מכוניות, וגם מהן לא רואים יותר מדי.  באוניברסיטאות נשארים ללימודי קיץ רק המקומיים או אלו שאין להם משפחות  בצפון.  ואני.

היום בצהריים יצאתי לפיצה.  החלטתי ללכת ברגל עד לפיצריה.  טעות גדולה.  אפילו בצל אי אפשר לנשום, ואני עוד ישראלי שמכיר את הלחות ואת חום יולי אוגוסט של תל אביב.  הגרמנים ממוטטים, לא מדברים, מסיימים את העבודה מוקדם, מגיעים לעבודה מוקדם, מקטרים כל הזמן על החום ורוצים שיגיע כבר אמצע ספטמבר, כי לא משנה כמה חם יהיה כאן – באמצע ספטמבר לא יהיו שלושים מעלות, גם לא עשרים ושמונה.  אני לא רוצה אפילו להתחיל לחשוב על מה שמצפה כאן בעוד כמה חודשים.  כל חורף שעובר גומר אותי יותר.  כל קיץ שמגיע מדליק גם אם אני מזיע.  בכל מצב, בכל נקודת זמן נתונה, אני רוצה להזיע ולהריח מאשר לקפוא ולאבד שליטה על השיניים הנוקשות אחת בשניה מרוב קור.  אני רוצה יום ארוך עם שמש שעולה מעט אחרי ארבע לפנות בוקר ואינה נעלמת לפני עשר בלילה, ולא לצאת מהבית בשמונה בבוקר ולראות שאף פנס רחוב עדיין לא איבד עצמו לדעת ושעדיין חשוך בחוץ.    

אמא שלי תמיד אומרת ש"קיץ כזה עדיין לא היה לנו".  אני חושב שלה, כמו לכולם, יש זכרון קצר מאוד.  די קשה למצוא את ההבדלים בין קיץ 2009 לקיץ 2010 בארץ – מה ההבדל? כולם מהבילים ורותחים ובכולם מתלוננים על הקיץ הכי חם שהיה אי פעם, גם אם זה מדעית לא נכון.  בברלין זה דווקא אפשרי.  הקיץ הנוכחי קשה הרבה יותר מהקיץ הקודם.  אז היו יומיים בהם הטמפרטורה עלתה מעל שלושים מעלות.  יומיים בלבד.  היו אפילו ימים קרירים, מתחת לעשרים.  השנה, לראשונה מאז הגעתי לברלין, לא ירד גשם ביום ההולדת שלי שחל ביולי, וזה מספיק לי כדי להיות מרוצה מהקיץ. 

נגמר לי החורף

רוצה את הקיץ

שלא ייגמר לי הקיץ

שלא ייגמר לי הקיץ

נבחרת גרמניה הפסידה לספרד בחצי הגמר וכל "הנשמות הטובות" יוצאות החוצה מהחורים.  עד לפני יום רביעי בשעה שמונה וחצי בערב היתה נבחרת גרמניה היחידה שהלהיבה במונדיאל, היחידה שהכניסה פלפל לטורניר החלש, היחידה שהבקיעה רביעיות.  שלוש רביעיות.  שעתיים מאוחר יותר נשכח הכל.

הפרשנות הפופוליסטית בישראל אף פעם לא ביקשה לרופף את הקשר הגורדי גרמניה-שואה, גם אם מדובר בקבוצת כדורגל.  ברזילאי, פולנים, טורקים, טוניסאים – כולם גרמנים, וגרמנים הם נאצים.  לוגיקה שממשיכים לתדלק.  תמיד זוכרים לנבחרת גרמניה את תקופת שנות השמונים והתשעים, עם הכדורגל המכני והרובוטי שלה, הקשוח והמשעמם שהביא לה אליפויות ותארים.  כל דיון בכדורגל הגרמני מתחיל מנקודת הנחה שכזו.   גרמניה הפכה בטורניר לנבחרת סקסית ומלהיבה, בניגוד לגרמניה המוכרת.  כולם שכחו שגרמניה המוכרת לא קיימת יותר, שהכדורגל הגרמני הוא הפורה באירופה, שמספר הצופים הממוצע הגבוה ביותר באירופה הוא בבונדסליגה ושנבחרת גרמניה הגיעה בשלושת המונדיאלים האחרונים לחצי הגמר, מתוכם פעם אחת גם לגמר. 

אבל את מי מעניינות העובדות? גרמניה היא גרמניה, וכשמדברים על הנבחרת הגרמנית כמעט תמיד מחפשים את השואה, את זכרונה, את "לא נשכח ולא נסלח" גם אם מדובר במשחק כדורגל.  אחרי שנים בהן לימדו אותנו לשנוא את נבחרת גרמניה בשל חטאי אבותיה אי אפשר לעבור לסדר היום באבחה אחת.  וכך מדברים על "גרמניה האחרת" ועל השינוי שחל בה, על השחקנים ה"זרים" שמשחקים בה ועל העובדה שיש, שומו שמיים, ישראלים שרוצים שהיא תזכה בגביע.  נקודת המוצא של כמה מהכותבים היא "פעם שנאתי את נבחרת גרמניה".  אפילו לא את העם הגרמני, את התרבות הגרמנית, את האופי הגרמני – פשוט שנאו את נבחרת גרמניה בכדורגל.  אחרים מתדלקים את הרגשות שלהם ושל בני משפחותיהם, חבריהם ועמיתיהם ומחפשים בכוח שנאה בגרמניה.  בברלין כולם שמחים? אחוות עמים בהמבורג? יש מספיק כפרים נידחים בסקסוניה, שם בטוח נמצא ניאו נאצים ושנאת יהודים וזרים.  גרמניה רעה ואסור שניתן לה את האופציה לשכוח את זה, כאילו ליואכים לאב יש תוכנית אב לחיסול אתני ממוקד והכדורגל הוא רק אמצעי לפתרון הסופי. 

אתמול הפסידה גרמניה.  איזה יופי, חלון הזדמנויות נפתח, שוב אפשר להציג את גרמניה באור שלילי.  הרוע של הנבחרת, זה שהביא לה גביעים והצלחות, שכולם סלדו ממנו ושנאו בגללו את הגרמנים, נעלם לו. בגלל שלא היה לגרמניה את הרוע היא לא ניצחה את ספרד.  הנבחרת הגרמנית איבדה את ההרתעה שלה ונראתה מפוחדת במשחק מול ספרד.  כמה טוב שאפשר לסובב את הגלגל כמו שרוצים, בכל פעם לכיוון אחר, זה שנוח בו יותר להכות בנבחרת הגרמנית.  גרמניה תמיד תהיה הרעה, גם אם היא הטובה.  טוקבקים מאחלים לאוהדי גרמניה מוות ומחלות קשות, פרשנים וכתבים מדברים וכותבים מתוך שנאה מושרשת.  אפילו בכנסת החרימו ארבעה חברי כנסת את אנגלה מרקל כשזו נאמה, יותר מששים שנה אחרי מלחמת העולם השניה והשואה.  יש ממי ללמוד.

ואני? אני אוהד נבחרת גרמניה (כל עוד ישראל אינה משתתפת במונדיאל).  אין תענוג גדול יותר מלרצות בנצחונה של נבחרת בטורניר עולמי יחד עם עוד שמונים מיליון איש (ולא כולם בגרמניה מחזיקים בשמות המשפחה שמידט ומולר) – בבתים, ברחובות, באולמות, באצטדיונים ובשער ברנדנבורג; את השרשראות, הכובעים והבגדים בצבעי שחור-אדום-צהוב; את מסכי הענק והטלויזיות בכל מקום; את הפרשנות המקצועית; את ההתעניינות של אשתי בנבחרת, והיא בכלל לא מבינה מה זה הכדורגל הזה.

כשילד ישראלי מוכה בחוׁר נידח בגרמניה  מסיקים הכתבים והקוראים שזו גרמניה, שגרמני לא משתנה.  כשכמה מאות ניאו נאצים מפגינים בברלין יודעים כולם שנאצי נשאר נאצי.  את העובדה שעשרת אלפים איש מתייצבים מולם ומונעים מהם לזוז או להציג את מטרותיהם לא חשובה, נאצי נשאר נאצי וזה יהרוס את האידיליה האנטי גרמנית. טאבולה ראסה? לא אצלנו, בבקשה, לא מתאימה לנו התיאוריה הזו.

חמש שנים בברלין ועדיין לא נתקלתי בשנאה אתנית או דתית.  מעולם לא הסתרתי את יהדותי או אזרחותי.  מעולם זה גם לא עניין אף אחד באיזו שפה נכתבים הספרים שאני קורא ומנוהלות שיחות הטלפון שלי.  אבל בישראבעוד שנתיים יורו 2012.  כולי תקווה שגרמניה תעשה את ההבדל ותזכה באליפות אירופה, ולא כקונטרה לכל המלעיזים, סתם כי יש להם אחלה כדורגל.

כבר שבוע שקיץ בברלין, טמפרטורות נעות בין 27-30 מעלות ושמש זורחת.  החורף האחרון לא הסתיים כל כך מהר והיה נדמה לי שקיץ כבר לא יהיה לנו.  לפעמים מדכא אותי לחשוב שבעוד חודשיים וחצי במקרה הטוב כבר יירדו הטמפרטורות, נוציא את הז'קטים הקלילים, ואז יגיע נובמבר, עדיין שבע עשרה מעלות שיאפשרו לנו לדמיין שהחורף לא באמת יגיע השנה.  אבל הוא יגיע.

היום לקחתי את הבת שלי למרפאת השיניים.  הרופאה אישה נחמדה, קצת סדיסטית לטעמי אבל עושה את זה תמיד עם חיוך.  אולי זה הסדיזם המושלם – גם מכאיבה וגם נהנית.  אני לא מכיר רופאי שיניים אחרים בברלין, היא ליד הבית, אז לקחתי את הבת שלי לשם לבדיקה הראשונה.  כנראה שיש בפעולה הזו, של פתיחת פה והחזקתו פעור למשך יותר מחמש שניות, משהו מרתיע.  גם הבת שלי נרתעה והחלה לבכות די מהר.  מה זו המראה הזו שמכניסים לה לתוך הפה? ולמה לא מוציאים אותה? ולמה אבא לא עוזר לה, מציל אותה מהאישה שדוחפת לה ידיים לתוך הפה? רק הצינורית שמשפריצה מים הרגיעה אותה.

אחרי זה ישבנו בבית קפה.  אני אוהב את הקפה שלי עם טיפת חלב עוד מימי ינקותי.  בארץ אני אומר "קפה עם טיפת חלב" ומביאים לי קפה עם טיפת חלב.  בגרמניה זה סיפור.  יש מכונות, יש הוראות, וכשמנסים להסביר לעובדים בבתי הקפה או במאפיות איך אני רוצה את הקפה הם לא מבינים.  כאן, בברלין, במקומות בהם לא מגישים קפה שחור (ושהם לא בנויקלן או קרוייצברג) מכינים קפה עם המון חלב.  קפה לאטה, לאטה מקיאטו, קפוצ'ינו – מנת אספרסו, מנת מים וחצי כוס חלב רתוח.  יאללה, אם הייתי רוצה הרבה חלב הייתי מזמין שוקו! פעם עוד הייתי מסביר להם מה אני רוצה – מנת אספרסו עם נגיעת חלב.  אז היו שמים לי מנת אספרסו בכוס שממלאת בערך שמינית, מנת מים וכמות חלב קטנה בחמישה פרומיל מהסטנדרט.  אח"כ ביקשתי אספרסו עם הרבה מים ואת החלב בצד וקיבלתי מנת אספרסו שממלאת שמינית מהכוס וקנקן חלב קטנטן.  אחר כך הם התחילו להתעצבן מהבקשות שלי ולא הבינו למה אני עושה להם את החיים קשים.  מאז אני שותה לרוב קפה בבית.  עם טיפת חלב.

היום שתיתי קפה עם הרבה חלב.  הבת שלי לגמה קצף חלב.  את זה דווקא אין בעיה להסביר.  הזמנתי גם ארוחת בוקר.  שנים שלא אכלתי ארוחת בוקר בבוקר, עם גבינות, נקניקים, לחמניות, ירקות וריבה.  עד עשר בבוקר המקסימום שאני יכול להכניס לפה הוא קפה, הרבה קפה, עם טיפת חלב.  עד היום אני גם לא מבין בשביל מה צריך לקום בבוקר אם אפשר בצהריים.  היום יש לי ילדה שקובעת לי מתי אקום, ובדרך עקיפה גם מתי אלך לישון.  אבל פעם זה היה אחרת.  תנו לי לילה לבן ואני מאושר.  תנו לי לשבת מול המחשב עד ארבע לפנות בוקר כל לילה – יותר מזה אני לא צריך.  השעות היפות של היממה, שקט בחוץ, אין פרסומות בתוכניות שמשודרות באינטרנט – אלו יכולות לעצבן יותר מאשר פרסומות הטלויזיה. כל חמש דקות פרסומת, אין גיוון (הדיוויד שילד הזה יצא לי מכל החורים, ולצערי מי שלא גר בחו"ל לא שמע על דייויד שילד ולא יודע על מה אני מדבר) ואין מספיק זמן ללכת ולחטוף משהו במטבח או להשתין.  יש כפתור פאוז, אבל לא בא לי עליו, אני מדמיין שאני עדיין בסלון מול הטלויזיה.  אולי כדאי להפסיק לדמיין.

ולא שיש יותר מדי מה לראות.  הרי את רוב התוכניות לא ראיתי אף פעם בארץ.  כשאני רואה את "לרדת בגדול" אני מרגיש נורא שמן.  כשאני צופה באודישנים של "כוכב נולד" אני בטוח שגם אני הייתי יכול להגיע למגדל דוד.  הכי קשה לי לראות את שי גולדשטיין, לא משנה באיזו תוכנית, כי אני הייתי צריך להיות שם לידו, או כמוהו, במקום להיות מנהל צוות שרות טלפוני.  כשאני רואה את העובדים המאותגרים מנטלית שלי, שיושבים כבר עשר שנים על אותו כיסא ועונים לאותן שיחות טלפון של לקוחות ומעבירים שיחות למחלקות אחרות ומדברים כל היום על סלבריטיז ובגדים ובישולים ואחד על השני, בא לי להקיא.  הנה, עכשיו בדיוק מכשפת המכשפות, עובדת שלי שפעם ניסתה לגרום לפיטוריי, תוקעת משהו כמו שלושים דובדבנים (אחרי שבמשך שתי דקות ירדה על שלוש לחמניות עם מרגרינה וגבינה צהובה ונראתה כמו הנחש ההוא מסרטי הטבע שבולע ביצים שלמות) ויורקת את כולם בתנוחה דוחה לתוך הפח העומד בין שתי רגליה.  אני מביט בה ורוצה שהיא תעלם יום אחד מהעולם.  וכמו שהיא מדברת אל בעלה – עוד אחד מאותם אלה שכנראה יפרשו עם האוזניות על הראש והשכל בפח – אני בטוח שגם הוא לא יתנגד.  עוד חרצן, עוד אחד, טפו.

יש לי על המחשב פרת משה רבנו מבד וקטר קטן שיצא מביצת קינדר לפני שנה.  יש תמונה גדולה, אבסטרקטית, בלי חתימה, על הקיר מולי.  אין שום דבר מעניין בה, וכמו שאומרים רבים אחרי שהם רואים תמונה של ג'קסון פולוק – גם הבת שלי היתה יכולה לצייר ככה.  אבל הבת שלי לא יכולה לצייר ככה.  נראה לי שהסבלנות שלה מתמצה בדקה אחת לכל דבר בחיים.  בוטנים היא דווקא יכולה לאכול בלי סוף.  גם שוקולד.  גם מלפפונים.  את זה היא קיבלה ממני – אני משוגע על מלפפונים.  בכל פעם שאני מגיע לארץ אחד מהוריי אוסף אותי, ובדרך הביתה, ממש בכניסה ליישוב, הם יודעים לבד שעכשיו עוצרים אצל הירקן וקונים לפחות קילו מלפפונים.  שניים אני שואב בדרך, את השאר מחסל עוד לפני תום הערב.  בברלין המלפפונים לא מתקרבים לאלו שבארץ.  כאן הם גדולים, לפעמים חצי מטר, לפעמים יותר מרוקנים מטעם ומלאים במים.   רק הערבים מושיעים אותי, רק להם יש משהו שמזכיר את הארץ.  מי באמת מגדל את המלפפונים בארץ?

בברלין יש אווירת יום שישי.  השבוע מסתיים מאוחר יותר, רק בשש בערב אני עוזב לכיוון הבית, אבל זו עדיין אווירה אותה אני חי מהארץ.  זו הרגשה שרק מי שחי בארץ מכיר ולא יאבד לעולם.  אין כמו ברלין כדי לחיות בה, אפילו למות בה, ואם זה בא יחד עם תחושת יום שישי, תחושה שלא מצאתי בשום מקום אחר בעולם – זה בכלל אחלה.  הכל אחלה.