כשהרגשתי שאני הולכת להקיא ולהתעלף על חבורת המסריחים מתחתיי, פרצתי החוצה כל עוד נפשי בי כדי שאוכל לפחות למות בפינה שקטה ואינטימית. קשה לומר מה בדיוק היתה הבעיה שלי אתמול בערב אבל בשלב המתואר לעיל כבר היה לי ברור שלא אוכל להשאר. גם אם זה אומר שבזבזתי 160 שקלים, התאבדתי על הכרטיס האחרון וסבלתי את הופעות החימום הביזאריות והמטופשות שהתחרו על תואר הפריק-שואו-שהכי-ירשים-בדביליותו-את-פאטון לחינם. פאטון עלה בדיוק שבע דקות לאחר שיצאתי להתבודד לקראת מוות מחוץ לכותלי הבארבי, ואחרַי נופר. (מצטערת מצטערת מצטערת, מבטיחה לקנות לך כרטיס על חשבוני כשיחזור להופיע עם פיפינג טום). בשלב זה, כאשר לא נותר לנו דבר להפסיד, גילינו למרבה ההפתעה דלת סודית המובילה אל נקודת תצפית די משובחת וקרובה לבמה, ומשם השתדלנו לשלוח נשיקות ולרייר את כל הרוק שצברנו בחודשיים האחרונים. אז לא ראיתי את ההופעה של פאטון, רק שילמתי עליה כסף. לפחות אוכל לספר לנכדי שהצלחתי לראות את צדודיתו הימנית למשך דקות ארוכות (שלוש-ארבע) ממרחק של חמישים מטרים בלבד.

אני בכלל הייתי צריכה להיות שם.

תראו מה הפסדנו! באמא שלכם. אני רואה את זה ובוכה. מאושר ומהתרגשות ומגעגוע למקומות שבכלל לא הגעתי אליהם (בעיקר בגלל שהייתי בגן) ורק אחר כך מההחמצה.