זה כמו לקפוץ מצוק ולהתחיל לעוף

יש משהו מלהיב בשלב הזה של החיים שלי..

משהו בהליכה העיוורת אל הלא נודע..אל הלא מוכר.

אל ההתחלה החדשה הזו שמצטיירת לי גם כסוף של כל מה שהכרתי.

אני הולכת לגור עם חבורה של 50 איש..(מדהימים אגב) שאני פשוט לא מכירה.

שאני לא יודעת שום דבר עליהם ,אנשים חדשים..במקום חדש וכל כך רחוק מהבית כל כך רחוק מהאזור שאני מכירה כל כך טוב.

היציאה הזו מהאזורהבטוח והמוכר מוציאה אותי מכליי ובו בזמן מרגשת אותי כמו שלא התרגשתי מימיי.

מצד אחד..אני מרגישה כאילו זה הכל נגמר..כל החיים,צורך עז להפרד...כי בסה"כ אני לא יודעת את מי אשוב לראות ואת מי לא.

ומצד שני אני כל כך רוצה וצריכה את הההתחלה החדשה הזו,האפשרות להציג את עצמי כדף חלק ונקי בלי שום צורך שיידעו מה היה קודם,לא שאני מתביישת חס וחלילה.

זו פשוט אופציהנהדרת לשינוי עצמי..לשינוי כולל.

ויש משהו מנחם וגם מע מפחיד בעובדה שאני הולכת לעשות את זה עם אחת הבנות שאני יותר אוהבת בעולם הזה.

מנחם בשל הידיעה שלא ניפרד בשנה הזו,שזה הדבר שכל כך הפחיד אותי כי אני אוהבת אותה ברמות שלא קיימות בעולם הזה,אני מרגישה כאילו היא חייבת לדעת עליי כל פרט.

היא חברה אמיתית שמוותרת על כל מה שרע..ורע יש בלי סוף אצלי.

ומחבקת את כל מה שטוב.

ואני מרגישה שאני משתדלת להחזיר לה את האהבה הזו..למרות שקשה לי.ואני חושבת שהיא רואה את זה.

אבל מצד שני,אני מפחדת שהצורך העז שיש לי לגונן עליה ועל היחסים שלנו יעמוד בדרך לחוויה.

ואני מפחדת שנריב יותר בגלל אינטנסיביות הזו...שזה יהרוס את כל מה שבנינו.

ובנינו הרבה.

היא חלק ממני חלק מהמשפחה.

יש משהו בטעם הזה של הסוף...שגורם לי לרצות להריץ את הזמן קדימה ולראות מה אני אהיה בהתחלה החדשה

והכל כך מלאת תקווה הזו.

הלוואי והמקום הזה יוציא ממני את הדברים שאני כל כך רוצה להסתיר.

הדברים שטמונים בפנים.

שהרצון שלי לקבל את הכלים בשביל לעזור לאנשים,בשביל לקדם את הדברים שחשובים לי...בהחלט יתממש.

הרצון לידע ולסביבה מעורבת בקהילה,במדינה שלה.

יש כל כך הרבה רצונות,

ולראשונה בחיים שלי אני מרגישה שלא צריך להשאיר את הציפיות לכריות..

שבת שלום וסוף שבוע מדהים לכל מי שקורא כאן ולכל בית ישראל.

מאי המבולבלת.(אך הנלהבת)