לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


תאטרון אנטומי
Avatarכינוי:  טלי רבן-הכט

בת: 44

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2005

שובו של המבול


(זהירות, ספוילרים. מי שמתכוון לראות את "באטמן מתחיל" ועוד לא ראה, נתראה בפוסט הבא)

 

דבר מעניין קרה לי לקראת הסוף של "באטמן מתחיל".

מצאתי את עצמי מזדהה עם הסו-קולד "רעים".

לפני שתתחילו, לא- לא מדובר בהתחכמות, במרד מטופש או בסרקזם, אלא בתהייה אמיתית, שאני מתלבטת כאן לגביה. לצורך העניין, זו גם לא ביקורת סרטים פר-סה, למרות שיש הרבה מה לומר על הפרשנות של "זה-שאיננו-טים-ברטון" לגותהם סיטי, לדמות החריגה של באטמן בנוף גיבורי הקומיקס ולנושאים שעולים בסרט, כמו הנסיון לעמוד על טיבו של הפחד כרגש מנחה. אבל כרגיל אני סוטה מהנושא. התהייה שעלתה אצלי היא הרבה יותר ספציפית, ונוגעת לקונפליקט בין שתי השקפות העולם שמתנגשות בסרט, זו של באטמן- המציל, המשקם, הכוח החיובי- לעומת זו של ראס-אל-גול- הנוקם, המשמיד, כוח ההרס, כשברקע מרחפת על גותהם סיטי הרקובה פצצת זמן מתקתקת.

 

ככל שהסרט התקדם לקראת סופו, ותכנית העל של ליאם ניסן (ראש כנופיית הרעים?! לא, ברצינות, מי אחראי לליהוק הזה?) הלכה ונחשפה, ובאטמן הצעיר הלך והזדעזע, מצאתי את עצמי נעה בכסא בחוסר נוחות.

לא הזדעזעתי מהתוכנית להשמיד את גותהם סיטי המושחתת והמנוונת עד ליסוד. להיפך, ככל שהרעיון התגלגל במוחי כך מצאתי בו יותר ויותר הגיון מחריד.

כשראס-אל-גול (ניסן) הצהיר בפני באטמן שליגת הצללים במנהיגותו אחראית לחורבנה של האימפריה הרומית בשיא הדקדנטיות המסואבת שלה, ולשריפת הענק שקברה את לונדון, רקובה גם היא, לא יכולתי שלא להתפלא כיצד לא עלה בסרט אף אזכור או ציטוט של סיפור המבול התנ"כי.

 

אי אפשר שלא להתמקד, במצב היפותטי כזה, במיקרוסקופ האנושי. לחפש את החריגים, יוצאי הדופן, אחרוני הנשמות הטהורות (את המושג "צדיק" אני די מתעבת, מתוקף הנסיבות), בתוך ים של רשע, אכזריות ורקבון מוסרי, כמו שמתואר בגותהם סיטי האלגורית. מובן מאליו שבמקרה כזה של טרום-השמדה מהיסוד, הרגש זועק להציל. אבל האם אין זו דווקא הבחירה האכזרית יותר, בטווח הארוך?

 

אולי אין כאן מוצא מלבד רציונליות קרה, שאיננה מונחית רגש. הרי לגותהם- כמו לרומא, כמו ללונדון, כמו לפני המבול- אין שום סיכוי להחלים, כחברה. אין למיעוט המוסרי פתח מילוט, הוא נידון להתפתות לשוחד, לדרוויניזם החברתי, לדרך האלימה, לממון. אולי, בהתאם לתפישה הרומנטית של המאה ה- 19,  נכון יהיה, פשוט, להרוס ולהתחיל מההתחלה? בלי רחמים, בלי להתבונן אחורה בחרטה, אלא רק קדימה, בתקווה, כמו נח בתיבה? אולי באמת, כמו שנאמר בסרט, זהו תהליך טבעי של איזון, שבו חברה שמגיעה לשיא הניוון האפשרי נידונה להיכחד? אני שואלת את עצמי.

 

 

נכתב על ידי טלי רבן-הכט , 25/7/2005 20:31   בקטגוריות ביקורת  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



85,881
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , סטודנטים , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לטלי רבן-הכט אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על טלי רבן-הכט ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)