הנביא זרק לי מקל עם שלושה דפקטים פיזיולוגיים קשים (הכל אמת). עכשיו אני- שלושה רגעים שבנו אותי. או הרסו, תלוי את מי שואלים.

1. יום הולדת שש או שבע. אמא ואבא קנו כיבוד, אפו, כל הבית מקושט, יש מסיבה לכיתה. אחי הגדול היה ממונה על ההזמנות. מתוך קנאה או נקמנות, הוא רשם בכוונה על כל ההזמנות תאריך של יום שישי הבא במקום היום. מחמש אני לבושה יפה, מחכה. בחמש ורבע מגיעה חברה-שכנה שלי, שלא קיבלה הזמנה אלא שמעה על היומולדת ישירות ממני. שעתיים אנחנו יושבות, היא שותקת ומשתעממת, אני בוכה. חוץ ממנה אף אחד לא מגיע.

2. אני בת 14. אחי, איולף הקטן נקרא לו, בן 8 בערך, וכמעט גמד. הוא ילד טוב אבל שקט ורציני מדי. הוא חוזר מבית הספר מדדה עם נעלי ספורט רטובות שקשורות זו לזו עם השרוכים. רק אז אני מבינה שמישהו מתעלל בו. הוא מגמגם לראשונה שכל יום מכים אותו, מטביעים את ראשו בשירותים, לוקחים לו את האוכל, קורעים לו את התיק, כבר כמה שנים. אני כל כך רותחת על עצמי שאף פעם לא שמתי לב, שאני רצה לבית של הבריון המנהיג. אני פוגשת אותו ברחוב, צורחת, מכה אותו מכות רצח, בוכה ומגמגמת בערבוביה. כל הרחוב נאסף, הילד בוכה, אני לא מפסיקה לרגע. אבא מגיע ומנסה להרגיע אותי. אני צורחת גם עליו. אני חוזרת הביתה בקושי.

3. בגרות בשקספיר, כיתה י"א. מכריחים אותי להיבחן על אופליה. אני מפחדת ממנה נורא, מרגישה קרבה גדולה מדי. שלב הסקיצות, באולם יושבים מרכז המגמה (שמאוד אוהב אותי), העוזרת שלו, אמא שלי עומדת בחוץ ומקשיבה. אני עולה לבמה, מראה מה שיש לי. אני גרועה ממש, מזייפת לחלוטין. הוא עוצר הכל ומתחיל לשבור אותי לבנה אחרי לבנה. הוא לא מפסיק גם אחרי שאני ממוטטת לגמרי, בוכה, מושפלת. אני מתעדכנת עד כמה אני חסרת כשרון, עצלנית ומפונקת, עד כמה היתה טעות לקבל אותי, עד כמה אני כתם על השם שלו. אמא שלי שומעת הכל מבחוץ ולא נכנסת. אני בורחת החוצה, לא ניגשת לבחינה, לא עולה יותר על במה. בשנה שאחר כך השלמתי את הבגרות. עברתי לבימוי ועיבוד, ועשיתי את זה כל כך טוב שהוא בכה.

עכשיו אני מעבירה את המקל לאולימפיה, פרייה וקיפוד כזה. תבלו.