בבית החולים ישבתי לצידה על המיטה וחשבתי על מכונת הגוף. כמה שברירית היא, כל חלקיק קטנטן עשוי להתקלקל ולסחוף אחריו את כל החיים המפוארים האלה. צינור הדם טפטף טיפה אחרי טיפה ואני התהפנטתי בסלידה, והיא ביקשה שאביא לה עוד תה כאילו שבכלל לא שמה לב לכך שהיא מתה מרגע לרגע יותר ויותר עמוק.

הלכתי להביא עוד תה.

אני צועדת במסדרון.

מחלקה איומה, המחלקה הפנימית. הכל כאן רק השהייה, הקלה רגעית. אני מהרהרת בעובדה שלא פלא שצ'כוב היה רופא. אין מקצוע טראגי וגרוטסקי יותר ממקצוע הרפואה- הם עוברים מולי בחלוקים הצחורים, הצעירים מתרוצצים אחוזי ניירת והתלהבות. המבוגרים הולכים לאט, לא מישירים מבט. הם כבר הפנימו את הלעג הכרוך במקצוע הרפואה, כולו בסך הכל רק השהייה ארעית, רק להרוויח עוד זמן קצר לפני שהמוות יביס.

היא מתיישבת לשתות את התה.

כמה מאמץ כרוך בנסיון להיטיב תנוחה, לא לנתק את צינור הדם. הגוף כולו נדרך, מתרכז, מתנשף, נטען בשבריר כוח שהולך ואוזל, איזה פאר יש במכונה המדויקת הזו.

ולשם מה.

עוד יום יעבור, ואולי גם עוד אחד אחריו. עד שביום אחד מקרי, אולי במיטה בבית, אולי בחדר המדרגות, אולי עדיין בבית החולים, מי יודע, ריס אחד ינשור על הלחי, ובלי משים יישאב מנגנון הענק אל ההרס הבלתי הפיך. אולי יהיו כמה דקות של מאבק, אלוהים יודע לשם מה או במה ואיזה היבריס מכמיר זה בדיוק.

ומאה שנים אחר כך איש לא יידע על כך דבר. לא שהייתה לי סבתא, לא שנאבקה לשתות את התה, לא שאהבה לדבר עם הרוח של סבא, לא שצחקה מכל דבר.

היא מסיימת את התה, מעווה קצת את הפה, מתוק לה מדי.

אני לוקחת את הספל, ובדרך הקצרה מן המיטה לשידה אני מביטה בו, ריק, אומדת את נפחו. מאגרפת בסתר את כף היד, שלא תשים לב אלי.

בוחנת. בערך חמישה-שישה סנטימטרים מעוקבים, נניח.

די קטן. איפה האגרוף הקמוץ שלי ואיפה כל הנפח שהיא תופסת, ולא רק הגוף- גם הגוף שהיה, הסיפורים, שירי הערש, פירורי הזיכרון, כל רגע והנפח שלו בחלל ההיסטוריה. חמישה סנטימטרים זו שטות, יומרנות של חרק עלוב מול הענק. ובכל זאת, גוש של חמישה סנטימטרים זה כל מה שמכריע, ברגע אחד.

האקראיות הזו, האדישות של הקץ, מהממת אותי ממש. לעזאזל, הגוש מנצח ואפילו לא טורח לחרוץ לשון, לחייך חיוך לעגני. נצחונו כאילו לא נוגע לו בכלל. כל זה לא חשוב. גם חיי המנוצחת לא חשובים, מעולם לא היו.

כשהתבשרה על גרגר חמשת הסנטימטרים רוב העולם היה עסוק באותו רגע בענייניו, שחצן, שאנן, גוש המוות הקטנטן הזה שלה בכלל לא נוגע לו.

רוב העולם בכלל לא היה ער לעובדה שיום אחד כמה סנטימטרים מעוקבים ינצחו גם אותו, וגם אז לרוב העולם זה לא ישנה דבר.

ובן האדם- איזה מעשה-חושב!

כה נשגב בתבונה! כה אדיר בכוחות הנפש!

בתבניתו ותנועתו- מה מותאם ומופלא!

במעשהו- כמו מלאך מרום! בהשגתו- כמו אל עליון!

תפארת היקום, נזר הברואים!

אך בעיני-

מהו היצור הזה, אשר זוקק מן העפר?.. (המלט)