זה הכי קרוב להרגשה של בית. אני מכירה את הקמפוס מכל הכיוונים. האנשים בקמפוס מכירים אותי, אפילו מחבבים. אני בקיאה בבירוקרטיה באופן יחסי, יודעת איך להסתדר. אנשי המנהלה המפחידים וקצרי הרוח משנים את פניהם כשהם פוגשים אותי, מחייכים אלי, מתעניינים, מתאמצים לשעשע אותי, גם מתוך חיבה וגם כי אני חברת סגל. הרבה זמן אני כאן. הכי הרבה זמן שאי-פעם נשארתי במקום אחד. הבניין המתפורר הזה עושה לי טוב, אני מרגישה מחויבות כלפי הבית הזה, להחזיר לו קצת טובה תחת טובה. אני שייכת, בלי שום מאמץ.

אבל השבוע הראשון ללימודים הוא האויב הגדול של שלוות הנפש.

לא משנה כמה שנים אני כאן, או שאני כבר מורה ולא עוד סטודנטית – כשאני אעבור בהליכה מהירה ועסוקה ככל הניתן ברחבי הקמפוס, חולפת על פני המוני הסטודנטים שרובצים על הדשא, אני אתכווץ לי למינימום הגודל האפשרי ואקווה שיפסיקו לבחון אותי כל היפהפיים המתוחכמים האלה, ושוב אני ארגיש כמו ילדה קטנה ומגומגמת, לא ממש מעניינת, מסורבלת, רצינית, לא מסוגלת ללהטט סמול-טוק בנונשלנטיות, נמוכה מדי, שקופה, בשר טרי.

אוי, יצא דרמטי מדי, שוב. בעצם רק רציתי לספר ששנת הלימודים החדשה תופסת אותי מאוד לחוצה, קצת מתרגשת. מדי פעם מקללת את עצמי שבחרתי בהוראה שמחזיקה אותי במתח נפשי כל כך גבוה, אבל אני אשרוד. רק לעבור את השבוע הנאחס הזה. בעצם, אני אסתפק בלישון כמו בן-אדם הלילה, מה שבספק.

ולסטודנטים שביניכם, שנת לימודים טובה ומוצלחת, עתירת מרצים מעניינים ונטולת קיצוצים והיתקלויות על מזכירות זועמות, אמן