הכל התחיל כשרציתי לספר על כך שלתום יש בקרוב יום הולדת, והלכתי לקנות לו מתנה- חלוק אמבטיה שעליו רקומות כמה מילים. המילים הן חלק משפה פרטית לגמרי, שאף אחד מלבדנו לא מבין. המוכרת בקשה לרשום את המילים ופתאום נהייתי נבוכה. היא שמרה על פנים חתומות, אולי רצתה לצחקק, לא ברור. שתי נשים לידי הסתקרנו, ראו את הפתק ועוותו קצת את הפנים בחוסר נחת, לא מבינות באיזו שפה מדובר.

ואני יצאתי מהחנות ופתאום חשבתי לעצמי, איזה מקצוע נהדר יש לאישה הזו, וכמה הייתי רוצה גם. בין כל המוני רקמות ה"באהבה" וה"מזל טוב", אני בטוחה שהיא מתבקשת לא פעם לרקום מילים חסרות הגיון, שלכאורה נשמעות מגוחך- מילים של שפה פרטית וסודית בין בני זוג. וחשבתי, איזו הזדמנות נדירה זו לקבל הצצה לתוך שפות סוד זוגיות ואינטימיות שהתפתחו מילה אחר מילה מתוך מצבור של חוויות משותפות שהן בלתי חדירות לאנשים מבחוץ.

הייתי בודקת את הדומה והשונה בין הביטויים המשונים שהייתי מתבקשת לרקום. הייתי מנסה לדמיין את הרגע שבו נולד ביטוי נוסף ומשתרש בשפה הפרטית. הייתי מנסה לשער איך שפות שונות מעידות על הזוג שעומד מאחוריהן, על האופי שלו, על ההיסטוריה שלו, על הסיבה שאיחדה אותו ועל הסיבה שתגרום לו לבסוף להיפרד. בשפה הפרטית יש אוצר של ידע מדומיין.

יש לנו שפה פרטית עשירה מאוד. כל יום היא משתבחת ונהיית מורכבת יותר ויותר. היא דינמית, ביטויים נולדים ואחרים מתיישנים ונעלמים, לפעמים חוזרים שוב במשמעות זהה לקודמת או שונה לחלוטין. בכל פעם שאנחנו תוהים בקול רם מה היה חושב מישהו זר אם היה שומע אותנו מדברים שיחה שוטפת שכזו, אנחנו מתפוצצים מצחוק. אנחנו מסוגלים לדבר בשפה שלנו במשך שעות ולהבין זה את זה מצוין, בעוד שכלפי חוץ אין אפילו מילה אחת בעברית מובנת ומוסכמת. זו לידה של שפה חדשה ושלמה, תלוית תפקוד- היא תיעלם אם משהו בתפקוד הזו ישתנה, אין לה קיום בלעדינו.

המוכרת בחנות הרקמה התחילה אצלי גל חדש של רעיון סביב התזה של צ'כוב, שחשבתי עליו מאז. הוא מוצא חן בעיני יותר ויותר.

ב"שלוש אחיות" יש קטע קטנטן שבמאים אוהבים לקצץ ושחקנים שמחים לוותר על ההתמודדות עליו, עד כדי כך הוא נראה שולי. אני אנסה לתאר אותו בתיאור יבשושי ככל האפשר: נכנס הקצין וירשינין ושורק שריקה קצרצרה. אחריו מאשה שורקת גם היא שריקה קצרה. זה הכל, אכן נשמע שולי.

למעשה הטעות הבסיסית שבטענה הזו נעוצה בתרגום של שלונסקי. שלונסקי עושה טעות קטנטנה וכמעט בלתי מורגשת בתרגום: סימן פיסוק. צ'כוב כותב בפירוש שוירשינין שורק שריקה שמסתיימת בסימן שאלה (משהו כזה: .........?), ואילו מאשה שורקת שריקה שמסתיימת בסימן קריאה (כלומר: .......!). בא שלונסקי והפך את שני הסימנים לנקודות, סתם כך. מי שקורא את התרגום עשוי להחמיץ את העובדה שכאן לראשונה ברור שבין מאשה הנשואה לבין וירשינין יש שפה פרטית של זוג אינטימי, כלומר יש כאן התחלה של רומן! אלה הן לא סתם שריקות. יותר מדויק- מאשה ווירשינין דווקא כן מעוניינים ששאר הדמויות יראו בכך "סתם שריקות" ולא סממנים של שפת זוג, אבל צ'כוב בוודאות טורח לעדכן את הקהל באמצעות הרמז העדין הזה, שכל-כולו נעוץ בסימן שאלה (ללמדנו שמאשה הבינה את השאלה שוירשינין שואל, וענתה לו בחזרה).

יש כאן דפוס מעניין אצל צ'כוב, שהייתי רוצה לחקור לעומק. מצד אחד, הוא מפורר לרסיסים את השפה המוסכמת ככלי תקשורת יעיל בין דמויות, ולראיה- אף פעם אף אחד לא יצליח לומר משהו משמעותי שיחדור למישהו אחר וימצא אצלו אוזן קשבת. או שהדמויות מפטפטות עצמן לדעת על שטויות והתפלספות חסרת תוחלת, או שהן בוחרות לומר וידויים כואבים ומלאי כנות דווקא באזני מישהו כמעט חירש (לדוגמא, המונולוג הזה, שאנדרי משמיע באזני פירפונט הזקן וכבד השמיעה). במקרים אחרים, צ'כוב עובד בשיטת ההתעללות של המחזאי בדמויות- הוא יוצר "כמעט רגעים" של התוודות עמוקה ושיחות בעלות משמעות, ומייד שובר אותם בהכנסת דמות אחרת לסיטואציה או במישהו שאומר איזה משפט שטותי ולא רלוונטי, שבולם את השיא הרגשי.

מצד שני, מתוך אי-היכולת של השפה המוסכמת לגרום לתקשורת של ממש בין הדמויות, אנחנו רואים שנולדות וצומחות פתאום שפות פרטיות כאמצעי תקשורת אלטרנטיביים- כמו השריקה הסודית של מאשה ווירשינין, או הציוץ המעצבן של סוליוני שמצליח ליצור תגובה נרגזת בכל הנוכחים. זה אופייני גם למחזות אחרים של צ'כוב, ובעיקר ל"שחף". הכיוון הזה, שמעיד על איזו מין אופטימיות קלושה בעולם האיום הזה של צ'כוב, מאוד מגרה אותי. אני אגשש שם עוד קצת.

ספרו לי עוד על שפות סודיות, ורצוי מנסיון אישי: ממה הן נולדו? האם הן נעלמות בשלב כלשהו? מה הן מאפיינות אצלכם? האם הן תמיד על רקע זוגי, או שיש גם סוגים אחרים של שפות-סוד?