החשיפה כאן היא תדמיתית בלבד, קוסמטית. אני אומרת את המובן מאליו כי כנראה שהוא לא באמת ברור. אתם לא מכירים אותי. אני מגלה את מה שאני רוצה לגלות. כן, אלה בעיקר הישגים אינטלקטואליים וסו-קולד אינטלקטואליים, כי יש בי רעב בלתי נדלה לאהבה ובטפשותי אני חושבת שרק הישגים כאלה יספקו לאנשים זרים לחלוטין סיבה לאהוב אותי, כי זה הערך היחיד שיש בי. אני מסתירה המון מידע על עצמי, והמידע הזה מאוד מפחיד אותי. תצחקו עלי, תשנאו אותי, תצלבו אותי, אני אצחק לכם בפנים וזה יעבור לידי כמו זבוב קטנטן, אין שום אדם בעולם שיהיה מסוגל להיות יותר אכזרי כלפי מאשר אני עצמי. כל אקט קטן, כל פעולה יומיומית, הכל כרוך במאמץ כביר של בניית ערך אמיתי לעצמי. הכל כרוך בחיצים של ביקורת. אני לא נותנת לי לנוח. אני נורא רוצה לנוח, להיות שלווה, ואני לא יודעת איך עושים את זה. אולי להשתחרר לבד אני מצליחה לפעמים, נרגעת המפלצת הפנימית שצורחת עלי שאסור חוסר המעש. להיות עם אנשים אחרים, אפילו אהובים, ובעיקר אחד-על-אחד זה בלתי אפשרי. אני מובכת, אני מושפלת, אני שונאת להיות תלויה, אני מרגישה טוב רק כשנתלים עלי. במחשבה שניה גם לבד זה לא ניתן. תום איחל לי לפני נשיקת החצות ההיא שהשנה הקרובה תהיה בסימן רגיעה שלי. זה עשה לי רע. חשבתי שאני מסווה את זה יותר טוב, כל כך טוב שאני משכנעת את עצמי.

אתם לא יודעים עלי כלום, כי אני בעצמי לא בטוחה שאני יודעת. אני רק יודעת שאני רוצה לספר עד דמעות אבל אין לי מילים, כבר שנים אני לא מוצאת את המילים, וטוב שכך- כל פעם אני מגלה מחדש עד כמה אני צודקת, ואין לתת אמון בזרים, ויש לא מעט חלאות בעולם שנורא נהנים לזרוע הרס. לא שכל כך אכפת לי שינסו, כמו שכבר אמרתי- אין בעולם מישהו שיעשה את זה טוב כמוני (איזו תחושה מעוותת של ביטחון זה מקנה, מצחיק), אבל אני מפחדת שיפגעו בדרך באנשים שאני דואגת להם ואוהבת אותם, ואת זה אני לא אוכל לשאת.

אז אתם לא מכירים אותי בכלל. אתם לא יודעים כלום על הילדות שלי (גם אני לא זוכרת הרבה, אבל זה מספיק), ואין בזה שום טיזר, ואני מסרבת להיות פרסומת לאומללות רק כי החברה טוענת שאני אמורה להיות. אתם לא יודעים למה אני לא מסוגלת תאבד שליטה או לתת אמון במישהו, קרוב ככל שיהיה. אתם לא יודעים למה התחתנתי. אתם לא יודעים למה התגרשתי, אפילו לא ברמז. אני לא בטוחה שאני מבינה את זה. אתם לא יודעים שאני מפחדת כמעט מכל בנאדם שאני רואה. אתם לא יודעים מה הסיבה הבזויה להחריד שפניתי לעיסוק בתיאטרון. אתם לא יודעים אילו מחשבות מתרוצצות לי בראש ולמה אני עובדת בטירוף על גירושן. אתם לא יודעים מה גורם לי לבכות מיד. אתם לא יודעים את הסיבה שבגללה כשאני נוהגת הפחד שלי הוא לא להיפגע אלא דווקא להיות בצד ההורג. אתם לא יודעים שאני מסוגלת להישאר לבד בחדר סגור במשך ימים שלמים ורק אז יש לי הקלה, ואני לא יודעת ממה או למה. אתם לא יודעים איזו מפלצת יש שם בפנים שרק מחכה שיהיה לה תירוץ מספיק טוב לצאת. אתם לא יודעים כי אני שומרת על עצמי. כי אני סיפית, ואם אני אפול אני יודעת שאין לי שום הגנות. אני לא הברון מינכהאוזן. אני לא אשלוף את עצמי מהבוץ בציצית ראשי. אני אשקע עד למטה, ואין דבר שמאיים עלי יותר מהאין-אונים הזה.

בעולם אחר הייתי שמחה שחלק מכם שאני מאוד אוהבת היו יודעים עלי הכל, והייתי אפילו יותר שמחה לגלות שאולי זה אפילו אפשרי לאהוב את כל החבילה. בעולם הזה אני אי, וכולם אוהבים אותי נורא עד הגבול שאחריו הם ישמחו לדרוך עלי כדי להרגיש טוב יותר עם עצמם, כי בעצם זה קל להפליא.

אתם לא יודעים כלום, וגם אני לא יודעת כלום. בשביל זה אני מנסה לברר. אני מנסה למצוא את הקול הנכון. למסגר את הגרעין ולתת לו מיצוי ולקרוא לו בשם ולהבין. הנסיון הוא מודע לגמרי וגם הכשלונות וההצלחות שקורים לפעמים, בפוסטים מסוימים. הבלוג שלי הוא לא רק מה שנדמה מבחוץ. מבפנים הוא מעבדה, ואני לא מתביישת להודות שאת רוב תוצאות הניסוי אני שונאת. זה לא אומר שאני ארשה לכם לשנוא. כמו שג'ני אמרה פעם, לאף אחד אני לא ארשה לשנוא אותי כמו שאני שונאת את עצמי. ואם מה שזה דורש הוא שלא תדעו עלי כלום, אבל ממש כלום, טיפה בתוך ים של אינפורמציה, אז מוטב כך. ממילא אני לא מסוגלת לדמיין תחושה רעה יותר לעצמי, מאשר להתערטל כאן בעירום מלא באור מכוער, להראות את כל הפגמים והכאב ולהיות נטולת הגנה לחלוטין, לקבל חיבוק וירטואלי מלא כנות-לכאורה, ומיד אחר כך המחבק העצוב ילך בלחיצות עכבר קלילות את הבלוג היומי הבא, וכן הלאה. תובעני וילדותי, אני יודעת, אבל החיים שלי הם פורצלן די עדין מבחינתי. אז הכל סגור. הכל. 

אני מאמינה שהפוסט הזה יימחק בקרוב, יותר מדי עיניים רעות וחולות קנאה.