כשהייתי צעירה (כלומר יותר צעירה) ייחלתי לסבל גדול שיעבור עלי, ובזכותו אהיה מיוחדת. כשהיה קשה לי להרדם, באותה נקודה שבה אמורים לחשוב על חוויות טובות ומנחמות, הייתי מפנטזת על אסונות איומים שקורים לי, רק לי, בפירוט קטנוני, וחיה אותם שוב ושוב עד שהייתי נרדמת בחצי-חיוך מתוק. ובינתיים, עד שיגיעו הזוועות, הייתי משתמשת בכל מה שכבר הספיק לקרות לי בחיים כנשק מוסווה היטב, צורכת ערך עצמי מזויף, קונה לי כמה דמעות וחיבוקים, אבל בעיקר תחושת הערכה מעוותת מהסביבה, וואו, הנה קורבן, איזה יופי. אני עושה את זה לא מעט גם היום, אבל היום כל זה מחריד אותי, ועדיין אני לא מכירה עוד יצרן ערך כל-כך אפקטיבי. למה תאוות הסבל הזו? למה לא לנפנף בטוב שיש, האם הוא משעמם עד כדי בושה?