בכניסה לאלקטרז יש חורבה שמשכה אותי באופן מיוחד. פעם זה היה מבנה מפואר שקציני הסוהרים ונשותיהם ערכו בו מסיבות, תזמורת היתה מנגנת, המולה. זה בית הרופא, אשתו וילדיהם. היום עשבים גדלו בו פרא, אין רצפה, רק אדמה. הסיד נאכל בקירות והטיט נחשף, סדקים ארוכים נפערו בו. שיחים מטפסים על החורים שהיו פעם חלונות. רק נישה קטנה שחורה מאפר מעידה שפעם כאן היה המטבח. בית רפאים. הוא נבנה כדי לביית את האי, אבל האי הכה בתוך הבית שורשים.

ניסיתי לבדוק מה רואים מעמדת הסוהר, היא נראית כל כך צדדית ורחוקה שלא האמנתי שזה בכלל אפשרי לראות משהו. אז טעיתי. רואים הכל, כל סנטימטר בתוך כל תא. אתה חשוף לגמרי, לגמרי. כל תזוזה קטנה נמדדת. אני תוהה האם זה הגהנום, שעיני התליין אף פעם לא יורדות ממך, או שכעבור זמן מה אתה מתרגל לנוכחות של המבט החודר, לומד להתעלם, לומד לחיות את כל הרגעים הפרטיים שלך ולהתפלש במעשים המגעילים שלך בפומבי, בלי להניד עפעף, בשלווה גמורה. מיטשטשים לך כל הגבולות בין הפרטי לציבורי, אתה הופך לחיה.

אבל רק מבט מהחלונות של הכלא אל החוץ ממחיש את העונש האמיתי במלוא עוצמתו. קילומטר וחצי מסאן פרנסיסקו, על בתיה הצבעוניים והנמל הסואן. הצלחתי להתרכז ולשמוע את הקולות מהנמל. הייתה גם מוסיקה. שם, במרחק יריקה מכאן, היה יופי כל כך דחוס, שלא ראה שום דבר מלבד את עצמו, וכל מה שהיה צריך הוא להעיף מבט לאי הקטן, כל כך קרוב, כל מה שמפריד הוא קילומטר וחצי של מים קפואים. האירוניה היא, כמובן, שהמרחק המנטלי בז לכל חוקי הגיאוגרפיה.

ביני לבין האי מחבר קו ישר אחד מאינסוף נקודות של תפלות.