ברחוב קפלן, מול הקריה, עושים שיפוץ מסיבי. מרחיבים את המדרכה, בונים שבילי אופניים, משמרים את המושבה הטמפלרית. אני ועמוס הלכנו לטייל שם לפני זמן-מה. היינו סקרנים לראות איך מזיזים בתים שלמים כמה מטרים דרומה, כמו שהם, עם היסודות. היה שם רגע מוזר מאוד. מעבירים את הבית, והוא נראה ממש אותו דבר, אבל אם מסתכלים טוב, הנוף מהחלון קצת שונה. שוני זעיר, כמעט בלתי מורגש, הרי לא העתיקו את הבית לעיר אחרת או אפילו לרחוב אחר, אלא רק כמה מטרים אחורה, ובכל זאת- כמו בארץ עוץ- הבית הוא לא אותו הבית. הוא אחר. ולא מכיוון שהוא עבר מקום או זז או שינה כיוון, אלא מכיוון שגילינו, למרבה האימה, שהיציבות האיתנה הזו היא שקר מוחלט, ובכל רגע נתון הקירות מסביב יכולים להתרומם ולהיעקר מהאדמה.

אבל היופי האמיתי היה בקירות החיצוניים של בתי הטמפלרים הישנים. היה צורך להעתיק אותם ממקומם בזהירות יתרה, כי הם ישנים מאוד ומתפוררים כמעט. לכן עברו על הסדקים החיצוניים של הקירות וריססו אותם בשבילים-שבילים של צבע אדום עז, לסימון אזורי הסכנה. הנשימה שלי כמעט נעתקה מרוב יופי. לבית יש נימים. נימים מפוצצים מזיקנה. ומה שיפה באמת הוא שאם לא היו מרססים, לא היינו יודעים איפה התפוצצו הנימים של הבית. היינו מטיילים ברחוב קפלן, עוברים ליד המושבה הטמפלרית הישנה, במקרה הטוב היינו מרימים את העיניים ומתפעלים מהיופי, מהציוריות הרומנטית. ובינתיים, מבלי שהיינו רואים, הנימים של הבית מתפוצצים מבפנים, מדממים סדקים-סדקים, בתוך כל היופי השלו הזה, היציב, הקבוע.