הייתה בזמנו פרסומת, ובפרסומת היו אמא וילד. היא חממה לו בקבוק, הזליפה על היד, טעמה, בדקה. ערבבה, בחשה, הזליפה, טעמה, בדקה. חיממה, הזליפה, טעמה, בדקה. קיררה, הזליפה, טעמה, בדקה. כשהטמפרטורה הייתה מושלמת, היא נשמה לרווחה. איזו אמא מושלמת, איזה דיוק.

אני זו שחייבת לדייק בטמפרטורה.

לפני שבוע עשיתי צניחה חופשית, קפצתי ממטוס בגובה 12 אלף רגל. כולם במטוס נלחצו, התרגשו, הקיאו, צווחו, בכו, צחקו, כמה אדרנלין היה שם. חוץ ממני, כשקפצתי מהמטוס ציפיתי לאדרנלין שיבוא סוף סוף, רציתי לחוות את ההתרגשות, אבל כלום. להיפך. הנפילה החופשית הייתה מרגיעה כמו ששום דבר לא הרגיע אותי בחיי. כמו ארבעים שנה של מדיטציה. אפס אדרנלין. כל כך אפס אדרנלין, שבאמצע האוויר כבר הייתי שקועה במחשבות מודאגות. מה לא בסדר איתי, שאפילו בצניחה חופשית אני רגועה לגמרי, בשליטה מוחלטת? למה אני כל כך מנותקת, והעולם משדר אלי דרך פילטר שמסנן כל רגש?

באמצע הנפילה החופשית תפשתי פתאום שאני רגועה לגמרי, כי אדרנלין ומתח הם עניין של הרגל פסיכופיזי. כמו במשחקים מסוכנים, כמו רולטה רוסית, לאט לאט הגוף מתרגל לרמת מתח מסוימת, ואז צריך להעלות את רמת הסיכון, זו התמכרות לסכנה. באמצע הנפילה, הרוח מכה בפנים, והאדמה מתקרבת אלי במהירות, ואני מבינה פתאום שהסיבה שאני רגועה לגמרי היא כי התרגלתי ביומיום לרמת מתח גבוהה בהרבה מהמתח של הצניחה החופשית. זה טירוף. אי אפשר להיות רגוע כשאתה נופל ממטוס בכזה גובה, ולא משנה בכלל כמה אתה יודע שאתה בטוח ושומרים עליך, זה מנוגד לכל אינסטינקט הישרדות אפשרי. המתח הוא הכרחי והאדרנלין מתבקש. אבל ביומיום אני נמצאת במתח גדול בהרבה, כל כך גדול שלקפוץ ממטוס זה קטן עלי. זה מה שהבנתי כשהייתי תלויה שם באוויר, כשהיה לי המון פנאי לחשוב.

אני שוברת עכשיו את הראש, למה? למה כל יום הוא פוטנציאל למתח חזק, וכל אירוע קטנטן ואינטראקציה מקרית הופכת בראש שלי לפוטנציאל למאבק והחלשה שלי?

כי אני חייבת לדייק בטמפרטורה. כי כל זיוף זעיר יגרום- לא עלול לגרום, יגרום באופן ודאי- לכדור שלג של אסונות. אם אני אגיש למרצה עבודה בינונית, זה לא ייגמר בציון רע וזהו. הוא יראה אותה לשאר המרצים, השם הטוב שלי ייהרס, יפטרו אותי מהאקדמיה, והשמועה תגיע לכל אוניברסיטה בארץ, ואף אחד לא יעסיק אותי, לתמיד. אם אני לא אשטוף את הכוס ויהיו עליה סימנים של קפה, הוא יתעצבן וישא את התסכול שלו לנצח, יעלה אותו בכל מריבה, יבין שאני מטונפת ועצלנית, ישנא לחיות איתי ויעזוב אותי. אם אני אבריז מההתעמלות, המדריכה תכעס עלי, תתעלם מקיומי וכולם יהיו מגעילים אלי בסטודיו לתמיד.

זה בראש שלי, אבל לא בהכרח. חלק מהתסריטים האלה התממשו כבר בעבר. עבודה גרועה היא רק עבודה גרועה, אבל היא גם לא. כוס מלוכלכת היא ביום הראשון רק כוס מלוכלכת, אבל אחרי שלוש שנים, כשהיא עדיין מככבת בכל שיחה, פתאום את מבינה שהיא גם הייתה עילה לגירושים. אבל רק הכוס שלך. הכוס שלו, עבורך, מקבלת פרופורציות טבעיות לחלוטין. לעבודות חלשות של אחרים את סלחנית לגמרי. את החסרונות של אחרים את דווקא מחבבת. בזרימה הטבעית ומלאת הפגעים והחן של אנשים את מקנאת.

והמתח הזה, כל הזמן לדייק בטמפרטורה, והשליטה העצמית הכפויה הזו. העולם משדר לי סימנים דרך פילטר שמסנן את כל קשת הרגשות, שלא אאבד חלילה את המושכות על חיי, ונשאר רק פחד, במינונים שונים, בגוונים שונים. הכל נצבע רק ביחס לפחד, שמא הטמפרטורה לא תהיה מדויקת. אני רוצה ללכלך כוסות, לקפוץ ממטוס, להגיש עבודה גרועה, להבריז מההתעמלות, לא לפחד שאני מעוררת כעס, לתת לטמפרטורה לדאוג לעצמה. ואם הפוסט הזה גרוע, לא למחוק אותו. זה לא סוף העולם, אפילו שנדמה.