פתאום הבנתי.

פתאום הבנתי את כל אלה ששונאים את העיתון ,שטוענים שהתקשורת הכפישה את שמם. פתאום הסתכלתי באמצעי התקשורת והבנתי איך אדם כל כך מלוכלך יכול לצאת כמו מלאך.

היום החזקתם בעיתון ששניים מהכתובות בו נקשרות לחיי ,אתם לא יודעים את זה ,או אולי כן. פתאום הבנתי שלרוב כתבה בעיתון משקפת דעה של צד אחד בלבד ,של בן אדם אחד שיכול להחליט אם לומר אמת ,או לייפות את האמת. ולרוב הבחירה היא השנייה.

אין לי כוח אפילו להרחיב. העיקר שלי זה מובן. או שגם זה לא.

איפה היית ילדי תכול העין,
איפה היית ילדי הקטן?
טיפסתי על ראש ההרים ועברתי,
הלכתי בכביש הראשי וזחלתי.
בתוך יערות עמוקים הסתתרתי.
יצאתי אל חוף האוקיאנוס שמת לי.
נכנסתי לקבר שתמיד מחכה לי.

עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט, עוד מעט
גשם כבד עומד ליפול.

ומה תעשה עכשיו ילדי תכול העין?
כן מה תעשה עכשיו ילדי הקטן?
עכשיו אני יורד כי הגשם בשער,
עכשיו אני הולך עמוק אל תוך היער
איפה שיש אנשים בלי ידיים,
והחרא עולה שם ומציף את המים
ויונים מתות מכוסות עלי זית,
ופנים של תליין מסתכלות מכל בית
שם הכל מכוער ולנפש אין ערך,
הצבע שחור והאפס הוא מלך
אני רוצה לספר ולנשום
ולחשוב את זה ולהביא את זה הנה
שכולם יוכלו לראות את זה
ולעמוד לבדי מול הים בו טבעתי,
ולהכיר את השיר שידעתי ושרתי.

ישבתי היום ברכבת כמה דקות אחרי ששמעתי את החדשות ,והשיר הזה שהתנגן קיבל פתאום משמעות אחרת לגמרי ,כזאת שגורמת לדמעות. אף פעם לא הבנתי לחלוטין את משמעות המילים ,ופתאום ברגעים שבין בכי לאיפוק מצאתי אותה ,את המשמעות.

נזכרתי פתאום בחטיפה ,חזרתי בדיוק באותו הזמן מטיול ,וקרה דבר נורא מוזר-ירד גשם בתחילת יולי. הנהג איתו נסעתי אמר משפט שנחרט בזיכרוני חזק "תסתכלו, השמים בוכים על הבנים שלנו".

ישבתי ברכבת כשנופים מתחלפים לי מול העיניים וחשבתי על הפוסט הזה שאני אכתוב ,על שני בנים שחזרו בארון.

הרגשתי רע ,כאילו מישהו מוחץ לי את הלב חזק ולא מרפה ,ולא מפסיק. כאב לי.

כשאז חשבתי על זה כל המילים ריצדו לי מול העיניים ,ידעתי מה לכתוב כאן ,אבל פתאום כל המילים נעלמו לי ונשאר רק הרגש.

פתאום דמינתי שני חיילים יוצאים מתוך גדר הזזה גדולה על רגליהם במדי זית ,רצים ומחבקים את משפחותיהם המרוגשות והמאושרות מהרגע שסוף סוף הגיע. את אודי רץ אל קרנית ונושק לה נשיקה שחלם עליה במהלך שנתיים ,שאלדד רץ לאימא ואבא ומריח את הריחות שכל כך התגעגע אליהם.

אך במקום זאת קיבלנו שני חיילים במדי זית ,בתוך קופסא התואמת את גופם עטופה בדגל המדינה ששלחה אותם אל המקום ממנו לא חזרו בני חיים.

היום כולנו היינו עדים לסיום. סיום של של תקופה קשה לשתי משפחות ,סיום של חלומות של אימא על נשיקה עם בנה. אני מקווה שהיום מדינה שלמה סיימה להיות שאננה והבינה שלא ניתן שעוד חייל שלנו שעדיין בשטח יחזור בתוך ארון או לחילופין פשוט ישאר שם ,בשטח ,רחוק מאימא ,רחוק מאבא ,מהחברים, מכולם. פשוט בשטח.

יהי זיכרם ברוך

היום היינו בתל אביב. מגניב ביותר.

הגענו ברכבת לעזריאלי ,והסתובבנו לנו ואכלנו והיה מגניב.

כשסיימנו התהלכנו לנו בקניון בחוסר מעש ואזזזזזזזזזזזזז פתאום טל ומאי מתחילות להוציא קולות לא מובנים מאזור גרונן. "זה אייל קיציס!" לחשה לי טל. ואכן זה היה אותו אייל קיציס הנודע בשנינותו וסקסיותו. יצאה לי מין צווחה מהפה ,כי הרי זו הפעם הראשונה שאני רואה סלב סוג א'. לא ידענו מה לעשות וממש רציתי להצטלם איתו. אבל כמובן שאין לי אומץ אז שיר וטל הלכו לדבר איתו והוא היה ממש מתוק והצטלם ,ואני צילמתי ובחיי שהתמונות יצאו מטושטשות כי רעדה לי היד. ואז כזה סיימתי לצלם והוא כזה "רגע מה איתך?" ואז צילמו אותנו סולו. התאהבתי.

אחר כך המשכנו לקינג ג'ורג' וטל ,מאי ושיר עשו ראסטות. אני לא כי אני טיפשה. אני בטוחה שבמדצופ"י כשלהן יהיו נושאי שיחה עם אנשים על הראסטות המאגניבות שלהן אני אשב לי בחוסר מעש ואכה את עצמי.

אחר כך המשכנו לשוק הכרמל ולא מצאתי שם משהו שמצא חן בעייני ,אבל ניכא. או שמע ניחא. בל מקרה התאכזבתי כי רציתי לקנות צמידים ,אבל הכול נראה לי קקי. אז משם חתכנו לשנקין בו הייתי לראשונה בחיי וגיליתי שזה סתם רחוב שעושים עליו רוח. סתם רחוב. אז משם פשוט חזרנו לקינג ג'ורג' וקניתי שלוש חולצות מאגניבות לאלה.

משם באוטובוס לעזריאלי ,ורכבת.

ברכבת דיברנו ,ופתאום למור צילצל הטלפון במקצב מזרחי. אבוי. התחלנו לדבר על הצילצול ,ומור טענה לטובתה-

"אני לא מקשיבה למזרחי כבד?"

"מזה מזרחי כבד בדיוק בשבילך אבי ביטר?!?" כמובן הגג שלי.

אחרי שעה בערך כולם קלטו את כפל המשמעויות המטורף.

אהה וגילינו שמאי עושה דברים מפחידים עם העיינים שממש גובלים בפזילה.

היה כיף ,ואני מתה מעייפות ,צ'או צ'או

נ.ב.

אני מרגישה יפה. אני מסתכלת על עצמי במראה ככה כשהפרצוף קרוב וחושבת שאני יפה.

בכלל חשבתי להיות קצת יותר יפה מבפנים ,אז התחלתי לנקות פינות ,לדבר מהלב ,להגיד את מה שמכאיב לפעמים וזה עובד. זה בטח עוד מעט יעבור אבל בנתיים זה מרגיש כל כך טוב.

ביום הולדת של מאי היה כל כך כיף ,התקשרנו להוט על כל סיבה קטנה שהייתה יכולה להוביל לשלושה חודשיים חינם בVOD. מובן שאני דיברתי עם נציגי השירות החיננים שאני סבורה שלפחות שנים מהם התאבדו לאחר שיחה איתי. אחד ניתק אותנו. השני שאל "איזה סרט ראית?" ואני בצחוק מתגלגל עניתי "אמריקן פאי". אני די בטוחה שהוא חשב שעובדים עליו ושם אותנו על המתנה שעות. בסוף לא יצא מזה שום מנוי חינם לVOD. אבל הסרט היה בחינם.

אופטימיות לשם שינוי