ההבדל הקטן שמפריד ביני לבין אנשים רבים אחרים

ההבדל הזה שעושה אותי למה שאני ואותם למה שהם.

לכאורה הכל טוב ואז במבט שני לא כל כך.

אני לא יודעת מה יש לי כבר הרבה מאוד זמן...

מה באמת יש לי?

למה אני לא מצליחה לראות את חצי הכוס המלאה?

ולמה אני פאקינג עם עיניים בריצפה? הכל טוב! או לפחות הרוב...

ואולי אצלי הכל בסדר וכולם טועים?

אני מפחדת...

ערמות של כעס

אין מקום לאכסן את הכל

הכעס גובר על ההגיון

הכעס בעצם כמעט גובר על הכל.

זה לא אני שמדברת זה בכלל הכעס שמדבר במקומי.

ואז נוצרים השברים.

ערמות של שברים

שברים על גבי שברים.

ואז מנסים לאסוף אותם ולהרכיב מחדש

כמעט בלתי אפשרי

אבל בחיים כמו בחיים הכל אפשרי...