פעם היית כוסית

נכנסתי ללופ.

אני בלופ של להיות מבואסת ומדוכאת ואני מאשימה את העבודה שלי.

לא עבדתי הרבה זמן ובסוף החלטתי להתחיל במקום שלא רציתי עם שכר שלא נראה לי כדי להשאר בכל זאת בתחום שלי ולהתחיל לבנות לעצמי איזשהי קריירה.

עכשיו אני נמצאת שם כבר ארבעה חודשים ומסובכת עם עצמי לאין קץ אבל חייבת לסגור שם שנה כי החלטתי וכי זה טוב לי, ובעיקר כי אין כרגע אופציה אחרת.

רוב החברות שלי לעבודה מרגישות דבר דומה, אבל אנחנו לא ממש יכולות לתמוך אחת בשניה כי ברוב המכריע של הזמן יש איתנו מנהלות ואי אפשר לדבר על כלום.

אני מטבעי לא הכי רועשת אבל לאחרונה הגעתי לרמות של לשתוק ימים שלמים. כשהתחלתי עם העבודה הזאת חשבתי שיש לי את הכוחות הנפשיים להתמודד עם זה.

אני בחורה חזקה, עבדתי כבר במקומות קשים שאנשים לא היו שורדים בהם שבוע וגם בצבא ...

אבל עכשיו אני בלופ. אני מבואסת הרבה ולפעמים בא לי לבכות גם בסיטואציות הכי לא מתאימות.

אתמול דיברנו על זה והרבה אנשים הודו שיש להם גם קטעים כאלה עצמם.

זה קצת מנחם אבל זה לא.

ומה שהכי גרוע זה שנדמה לי שתמיד הייתי ככה, ורק הסיבה שאני מתארת משתנה.