'בידיוק ברגע הזה הייתי צריך אותך שם, סתם בשביל חיזוק או חיבוק'

עזבו אתכם, הוא סבבה והכל, אבל העיקר שיצטרך אותי. אני כל כך נאושת לפעמים, זה משהו.

והכל עכשיו מתבלגן וזה מצחיק שהיום יום המשפחה אבל זה גורם לי לבכות. או לחלות. אבל בינתיים אני מחזיקה מעמד. קטע שגם שנה עברה בתאריכים האלה הייתי חולה. אולי זה משהו שנתי. כמו 'שבועון' ו'ירחון'.

כל מה שאני חושבת עליו זה כמה שאני רוצה לתפור את עצמי למוות והמכונה בכוונה לא עובדת לי עכשיו.

וכמה הייתי רוצה לחזור לכתוב פוסטים ארוכים כמו פעם, מלאי רגשות אשמה בעיקר כלפיי, שהיו מצליחים לגרום לי להרגיש רע ומה לעזעזל חשבתי כשכתבתי את זה ולמה אני לא מצליחה לשפוך את המילים כמו אז, למרות שבעצם אף פעם לא היה 'כמו אז', לא קרה שהייתי מצליחה למלא את החור הזה או למצוא תחליף, כמו שהלאומיות תפסה את מקומה של הדת במאה ב19. ולמרות שיש לי משפחה אחת יותר ממה שיש לרוב, אני עדיין לבד ביום המשפחה. חולה ולבד. ודווקא היום נגמרו ימי הגשם הברוכים, התגעגעתי כל כך לריח הזה, ולצליל הזה של הגשם בזמן שאני מנסה להרדם. תמיד היה לי יותר קל להרדם עם רעשים. אני חושבת שעכשיו אני ארדם בכל תנאי. אני כל כך עייפה שאני פשוט יכולה לעצום עיניים ולהרדם בישיבה. לפחות זה הכנה טובה לצבא לא? קפה אני כבר אוהבת, לישון בכל פינה נהיה תחביב- עכשיו רק נשאר להתרגל לקור, לשעמום, למפקדים האונסים ולשאר הכיף. והמשבר הזה שקורה עכשיו, ועבר כמעט שבוע מאז הבושות שעשיתי לעצמי. אף אחד לא תאר לעצמו כמה השפלה הרגשתי וכמה אני כועסת על עצמי, ומה פתאום יש לי בלאק אווטים וחוסר יצירתיות? וזאת התוצאה? אז מה אם אני לא טובה בלעשות את זה מהר? אז מה אם אני צריכה לחשוב על זה בבית, 'לישון על זה' ורק אז לבוא ולתת את הכל. זה לא מצדיק וזה מרגיש מגעיל. במיוחד זה שאני יודעת שמתחילים לצפות ממני כבר, במיוחד האנשים שאכפת לי מה הם חושבים, והאמת שאין הרבה כאלה. אני חושבת שזאת הבעיה שלי- אני מרחמת על עצמי ומשם יוצא הטוב, וכשאני כבר שלמה פחות או יותר עם התוצרים ובעיקר עם עצמי, אני מתחילה להבין שאני לא שווה את זה, ומה בכלל התחלתי להרים את האף? וכל כך קשה עכשיו פתאום 'להרים את עצמי' ולהתנפל על מה שיש. לזכור לנצל את הרגע ושבתכלס, מה רע לי? לזכור שאני לא טובה כמו שחשבתי ושאולי אני צריכה להגיד תודה על מה שיש. ולהפסיק לבלבל את השכל ואולי להתחיל להוציא הכל על איזה שק אגרוף או כרית או פשוט להפסיק לפרסם הכל ברשת ולהתחיל לכתוב במחברת. אבל כל כך הרבה יותר כיף ומהיר לכתוב במקלדת. ואיכשהו אני מצליחה בסוף להגיע לפוסט ארוך ומנומק והכל בעזרת אסוציאציות. ככה אני גם זוכרת דברים בהיסטוריה.