שקרים ופיסות אמת

בהתחלה אני לא בטוחה שיש פה איזה עניין של אהבה. זה רק האינסטינקט הכי חזק שיכול להיות: התינוק הזערורי הזה הוא בשר מבשרי ולכן יישאר קרוב אליי ומוגן ומוזן.

כי ישר אחרי הלידה כשהגוף מפורק והנפש מתפוצצת מהורמונים והמוח הופך לחלום מתמשך על שינה, פעלתי כאוטומט שתוכנת מראש למצב כזה בדיוק: זה כמו עוד איבר שלי והרי רק עד לפני כמה דקות או ימים או שבועות זה היה בתוכי וזה שלי שלי אני.

לאט לאט

שחולף כל כך מהר שזה מסחרר

הדברים בחיים מתיישבים –לא במקומותיהם חלילה, במקומות אחרים שונים ומשונים. איזה משהו כימי בכלל שגורם לתשוקה הפיזית לעוד אחד, עוד פעם. סיבוב נוסף על המתקן המטורף הזה. והוא מביא לתשוקה מוזרה באינטימיות. לצורך בריכוז גדול.

ומתוך הריכוז הזה אולי צומחת הפליאה הפוערת עיניי תימהון: איך יכול להיות שזה היה בתוכי? נוצר ממני? בשר מבשרי?

למשך זמן חשבתי שאולי אני לא אוהבת אותה מספיק. לא אוהבת אותה מספיק לוהט מגונן מבטל את החיים עצמם.

אבל כשאני תולה את הכביסה שלה

כשאני מביטה בה רגע עמוק

כשאני זוכה ממנה למחווה של אמון

האהבה מאווררת את כל כולי

בתוך הגוף נגיעות חמות של מתיקות

מתמוססת

אין דברים כאלה.