בתקופה שאחרי שגיליתי שאני בהריון, כל הסדרות הישראליות היו מלאות בסמים קלים. כולם עישנו כל הזמן. ג'וינטים. את עספור אני זוכרת במיוחד אבל היו עוד. כל הפריים טיים בערוצים 2, 10 ו 3 של הוט היו מלאים בעשן סמיך ריחני שרק אני לא יכולתי. והיום אני עדיין לא יכולה. ברמה הרבה יותר מטרידה של חוסר היכולת לאבד שליטה.
ואולי זה כל הסיפור – שורה שכל אחד יכול לקרוא לטובתו.
גם מחוברים שגם אליה אני מכורה לסירוגין (כשאני מוכנה לוותר על חצי שעת שינה, קורבן לא פשוט בכלל). רן שריג לא מפסיק לעשן. אז בסדר כן כן שמענו, שמענו כבר בפרק הראשון אם אני לא טועה, שיש לו אישור רפואי. W-h-a-t-e-v-e-r.
ודנה ספקטור. דנה ספקטור תתעורר יום אחד ותגלה שהיא לא הייתה סתם סלבריטי כמו שהיא תמיד רצתה. ייתכן שהיא אפילו הייתה אייקון תרבותי; כי בימי שישי אחר הצהריים היו המון בחורות צעירות ששכבו במיטה וציחקקו אל תוך הדפים האחרונים של "7 ימים" ואחר כך, אם היה למי, העבירו את המוסף ואמרו "תקרא".
דנה לימדה אותנו שיש סוג של גברים שאנחנו חייבות להתרחק ממנו כמו מאש. גברים מהסוג המשפיל, המתעלל, מהסוג שכל כך מרוכז מעצמו שאין לו בכלל פנאי רגשי אלייך. הוא כבר בדרך לריגוש הבא. לא בהכרח הכיבוש הבא – את זה קל לזהות- אלא בדרך לפנטזיה הבאה, עד שגם היא תהפוך משמימת שגרה.
סוג הגבר שמסוגל להגיד לאשתו שאולי כדאי להחליף אותה במישהי אחרת, אולי בכזו שמוצצת ומיניקה בו זמנית.
מסוג הגברים שתמיד יגרמו לך להרגיש רע עם מה שאת נותנת להם למרות שאת נותנת הכל עד שנשבר לך אז את לא נותנת כלום, מחכה שהוא ישים בכלל לב. הרבה פעמים אחרי הקריאה של הטור גם אני נאנחתי ואמרתי לעצמי "וואלה".
אני לא אכחיש שבערך בשנתיים האחרונות נדמה היה שפג הקסם, אבל מת גם קסמם של הרבה דברים אחרים אז אולי זה לא אשמתו של אף אחד ואולי התבגרתי. ואני גם מודעת לכל הסוגיות של עריכה מגמתית והצורך של היוצרים להפיק מכל פיפס את המקסימום סערת רגשות. רייטינג. ואני לא יודעת למה עידית הייתה כל כך מרירה, ואולי היא זו שהתחילה את המעגל הלא נעים הזה של מות האהבה אבל במקומה גם אני הייתי מרירה.
הרומן הזה מאכזב אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
