| 11/2008
טרי מהשקית
אין לי ממש מה לכתוב, אבל יש דחף לכתוב... אז אני פשוט מתחיל לכתוב, בלי ממש לתכנן, רק מה שיש ועובר בראש.
בזמן האחרון יוצא לי המון לייעץ לחברים, יש בזה משהו די דפוק, לפחות בעיני; אני, שבוא נגיד, החיים לא האירו לו יותר מידי, או להבדיל, שהוא לא עושה יותר מידי כדי להאיר לעצמו את החיים. בא ומספר לכל הבא איך נכון לחיות, ולמה לא להתבאס מזה שפתאום נהיה מעפן, וזה שלהעניש וללמד זה שני דברים שונים.
אני חושב שאני צריך לנתח את עצמי. אולי אני צריך איזה מישהו שפשוט יתן לי את הפתרון ש'צריך' לעשות... פשוט ככה... אני יודע מה לא טוב בי, מה אני עושה לא נכון, מה יכל להיות פי 10 יותר טוב, איך אנשים רגילים עושים את זה, מה שכל כך פשוט לאחרים ומסובך אצלי, ועדיין, אחרי כל התהליך הארוך הזה, אני עדיין לא יודע מה לעשות, לא ברמה האידיאולוגית, כאילו, איך נכון לחיות את החיים... אלא ממש... מה לעשות... איך להגיב למצבים.
אני מתקרב עוד מעט לגיל 22, מרחק של שבועיים משם, ומגרד את ה-5 שנים בלי שום קשר שאני יכול לתת לו משמעות עמוקה. וכמעט 3 שנים של בלי קשר בכלל.
אמרה לי מישהי, לפחות איך שאני זוכר שהיא ניסחה את זה (שכנראה היה שונה לגמרי כי יש לי זכרון של דג...) - "גיא, אתה לא מאמין כמה השתנית, כמה התבגרת. אני ממש שמחה".
מוזר, התבגרתי, גדלתי, והשיט שהיה לפני שנתיים עדיין פה, כמובן...
התעוררתי לעולם חדש, עולם בלי חבר'ה, איכשהו, בשקט בשקט, או שאולי לא, כל המבנה היציב, הקניון הגדול הזה, מלא החנויות והפעילויות, שפתוח 24 שעות, שאתה יכול להסתכל בו ולא לחשוש לרגע שיהיה סגור, התמוטט, ממש כמו מגדל קלפים.
פתאום יש איזה מיליון אנשים שאני רואה שעולים לאוטובוס ולא אומרים לי שלום, לא מתייחסים בשיט, ואני רק מחכה לשלום שלהם, ואין כזה.
והדבר שהכי מעצבן אותי בנוגע לעניין הזה, שאני אומר לעצמי כל הזמן שככה זה העולם.
משהו אצלי מחזיר אותי לכיתה ח', אני ועוד שני חברים שלי - מולי ופבל, היינו אז בלתי נפרדים, פשוט החברים הכי טובים, כל היום מסתובבים יחד, מתנחלים אחד אצל השני, חורשים את העולם על הרולר, ועלינו ככה לכיתה י' והופ, כמו עוד גל שנוצר מפגיעה של אבן שמשפריצה לכל כיוון, העולם התהפך, הקערה נהפכה על פיה והגעתי למקום שאני לא מכיר, שבו אותם חברים, אותו בניין כוח שכל כך החזיק אותי, כבר לא שם, ואני נופל.
בימים אלה, אני בשבוע השני של קורס שנקרא קורס הדרכה מתקדם, מין קורס שמדבר על איך אנחנו כמפקדים/מדריכים (בעיקר בצבא), מעריכים דברים, איך עושים חניכה אחד לשני, איך מוצאים פער ואיך הופכים כמות פערים לתופעות ומטלפים בהם. חפירות, היתרון היחיד זה שאנחנו כל יום (עייפים לאללה) חוזרים הביתה.
לא מזמן 'חגגתי' את יום השנה לשחרור שלי, כיוון שיום השנה לגיוס בעייתי לאללה, אני לא מאמין שנשארה עוד פחות משנה.
יש איזה מישהי, לא שיש לי סיכוי איתה, וזה מה שהכי מעצבן אותי בסיפור הזה, שהיא ב און אנד אוף עם מישהו, אני והמזל שלי, לפחות יש מישהי לחשוב, לדמיין, לפנטז, מה יכל לקרות בעולם טוב יותר.
| |
|  כינוי:
בן: 38 Skype:
GuyKhmel  |
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
