אז כן נסעתי לסמינר בסוף והיה פשוט נהדר
קודם כל ההתנתקות הזאת מכולם, זה דבר שתורם המון, קשה לתאר את זה, אבל זה מין הפסקה מכולם, מהשגרה הממש ממש מעיקה הזאת, שנקראית החיים שלי. אז לחצנו על PAUSE, הפסקנו, וחזרתי, PLAY...
בסמינר היה ממש כיף, בלי נושא מרכזי אחד, קשה לתאר את החוויה העמוקה של ההנאה, לא אורגזמה או משהו שמתקרב לזה, אבל סוג למידה שונה; הקשבה, דיון, שיחה עם אנשים על נושאים שכנראה לא היתי מעז להתחיל לדבר איתם עם אנשים אחרים, שוויון ביננו לבין המורים [ניתנה לי הזכות להעיר ולצעוק על מורים, ואני חייב לומר, תמרדו, תתחילו לעשות את זה גם, זו אחת מהנאות החיים].
בהתחלה היינו די מסוגרים בתוך הקבוצה של הביצפר שלנו, 4 אנשים בי"ב, עוד איזה 8 בנות כתה י', שאחת מהם, זהבה, היא מהות הפאקאציות שקיבלה הסבר חדש ביומיים האלה:
- טיפשות.
- ורוד
- צורת דיבור ויחס
- צורת לבוש
- אנטי פאקאצטיזם
שלא תבינו לא נכון, אני לא נגד שום אדם, שכל אחד יתלבש ויתנהג איך שבא לו, אבל זה פשוט לא מקובל עליי.
הבחורה לוקחת לי את האוזניות, שעולות 160 שקל, שמה בתיק, עושה איתו מי יודע מה, כולל זריקות למרחק, לגובה ולעומק, ואחרי זה כשהאוזניות לא חוזרות אלי שלמות מבקשת סליחה כזאת, בלי הרבה כוונה, והולכת כאילו כלום לא קרה.
היה שלב שמישהו אמר שהיא פאקאצה, ואחרי זה הסביר שזה אומר שהיא זונה, ואז היא פשוט התחילה לבכות.
ובכלל בשלב אחר, היה מין קרב פקאצות שלגמרי לא הבנתי...
זה עולם שאני לא אבין לעולם, וטוב שכך.
בכלל, היא מהאנשים המטומטמים האלה, שאני פשוט יכול לצחוק איתם על עצמך, למשל, אסף מנגן בגיטרה, היא באה ושואלת אותו מה זה אקורד, הוא מסביר לה: אקורד זה שני צלילים ויותר שמושמעים ביחד. "אה..." היא אומרת... "ומה זה אקורד פּיסי (FISI)?", אסף מסתכל עליי, אני עליו ולשנינו בערך עוברת אותה המחשבה בראש :@#! What The Fuck.
בכלל אני מאוד שמח שאסף היה שם, הוא בנאדם שאוהב להגיב על דברים ויודע איך להגיב נכון ולעניין, חבל שלא גררתי אותו לפרוייקט לפני כמה שנים. אני בטוח שגם אני וגם הוא היינו נהנים הרבה יותר.
בסמינר פגשנו הרבה אנשים נחמדים, היו שם כמה בתי ספר מרחבי ארצנו הקטנטונת והלא כל כך יפה: חצור, בנימינה ועוד מקום שלא עולה לי עכישו.
לחבר'ה מבניימינה היו שמות של טייסים - כפיר, ברק... וכו' משהו נורא יצוגי, שהצחיק אותי מאוד. בחצור גילינו אנשים מאוד נחמדים, מהסוג שאנשים כמוני רוצים לפגוש - האנשים הרגילים עם נטיה לפריקיזם או מטאליזם. היו שם חן, הודייה, ניצן ויבגני וערן ועוד כמה אנשים חדשים ששמחתי מאוד להכיר, הקליק היה מיידי, הם מצאו חן בעינינו ואנחנו בעיניהם. אולי זאת הבגרות שהם הציגו, למרות שהיו בכתות י - יא' שהראו לי לפחות בגרות גדולה הרבה יותר מהיודניקיות שהיו אצלנו בקבוצה.
בערב הועלתה בפנינו הצגה של שמעון מיימון או משהו, מרוקאי אחד, מצחיק עד דמעות, בנושא חנוך לוין (או כמו שהוא מסביר, לא חנוך רוזן, לא שלום חנוך אלא חנוך לוין) שהיה במאי ומחזאי די טוב, שמעון הזה הציג כמה קטעים מהצגות ומופעים שלו, זה היה מאוד מאוד מצחיק, למשל, הקטע שלמדנו מחדש איך למחוא כפיים. גיליתי שלחנוך לווין יש חוש הומור חנוני כזה, שנורא נוגע בי, קשה לתאר את זה, אבל יש הומור חנוני, שצריך להבין ואז לצחוק ויש הומור עממי שפשוט מסתכלים וצוחקים. את הראשון אני אוהב יותר.
אסף הביא מגבר ואת הגיטרה קלאסית שלו, ז'אן פייר ואני הבאתי את החשמלית שלי, ונוס, באיזשהו שלב היינו צריכים לעשות איזה שהוא משהו אומנותי, אז החלטנו לכתוב שיר על שורשי ישראל, יצא לנו השיר הכי קיטצ'י והכי מרוח בתולדות המוזיקה המערבית המנוגנת על גיטרה שאפשר: שיר שהפזמון שלו הוא: שורשי ישראל, שורשי ישראל, שורשי ישראל שורשי ישראל
קיבלתי את תוצאות הפסיכומטרי שלי, 681, בערך 60 נק' מעל המקסימום שקידום הזונות חזו לי, אני ממש ממש מרוצה, ציפיתי לקבל באזור ה600 פלוס מינוס, כמו שקידום חזו, לגלות את זה בערב בסמינר בהחלט שימח אותי.
עכשיו, הסמינר נגמר, ועם חיוך הפוך על פני אני חוזר לשגרה המציקה והמעיקה הזאת, שנה הבאה כבר לא יהיה סמינר, אלא אם ידחו גיוס, אמן אמן אמן.
לילהטוב לכולכם
קריאה מהנה, אולי היה כדאי לשים את זה בתחילת הקטע
נ.ב.
ליבת, מזלטוב גדול גדול גדול!!
אגב, שיניתי את העיצוב, הטקסט בצבע שדומה לקרח שאהבתי מאוד וגם הזזתי את שני העמודות משמאל ומימין לשמאל.
אה
והילד והאמא בתמונה 'גם אני שונא את אמא', לכל מי ששם שאלה זו בספק, זה באמת אני. וזאת באמת אמא שלי, אתם מבינים את גודל הטראומה.
רק עכשיו שמתי לב למבט המפוחד / רצחני / 'יש לי קקי' שהיה לי באותו רגע.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
