היום קרה משהו שממש הפיל אותי מהרגליים.
בזמן שאני מסתובב בקניון השרון בנתניה, שבהחלט היו לו ימים יפים יותר, אני מקבל טלפון, על המסך מופיעה תמונתו ושמו של חבר מהצבא - יודן, שאני איתו צמוד צמוד עוד מאז הטירונות שלנו, לפני שנתיים וחצי.
נוצרה ביננו איזו שפה משותפת, שנינו בערך באותו הגיל, מבוגרים מכל שאר הילדים שעשו איתנו את הטירונות, וזה אולי אחד הדברים שקישר ביננו לראשונה.
מעבר לזה, עלינו לאותה סוללה וכו'.
לפני איזה חודש חגגנו את הפרידה של החברים מהסוללה מיודן, שטח עם חבר שלו לקנדה ומשם למקסיקו, קובה ומרכז אמריקה
- "מה קורה?"
-"מצוין, מה אתך?"
-"אחלה, איפה אתה?"
-"אני? בקניון בעיר, קונה מתנות למשתחררים."
-"וואלה... אני במקסיקו"
"מקסיקו?" אני שואל בתדהמה.
"כן, מקסיקו."
ומפה, דיברנו איזה חצי שעה, שבטח עלתה לו הון תועפות על חוויות, על הקומוניסטיות של קובה וכמה שאני אתחבר לזה בגלל מקורות אתניים כאלה ואחרים.
כשניתקתי, נפל אצלי האסימון של מה קרה פה.
במרחק של חצי יבשת, אדם, שאני מכיר לכל היותר שנתיים וחצי, מוכן לשרוף חצי שעה מזמן החופשה שלו, הניתוק שלו מכולם ומהכל במדינה הקטנה הזו, מוכן להשקיע המון כסף, רק בלדבר, בלשתף, לבהקשיב, בלהשמע.
זה לא פשוט, אבל הרגשה ששימחה אותי מאוד.
אתמול יצאתי טמבל. ואני מצטער על זה. באמת
בשדה ירוק, על גבעה תלולה,
אהבת חיי ליפול עוד עלולה.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
