זה רגע ממש קשה בשבילי, קשה להגיד שאני בנאדם שמסתדר רע עם מוות, אבל זה משהו אחר...
כשעלינו לארץ, הגענו ישר לקיבוץ שדות ים. שם, גרנו רק שנתיים, שנה וחצי בקושי, ואני במבט לאחור רואה משם כל כך הרבה חוויות, כל כך הרבה רגש התפרץ, אולי בגלל שזה היה מסוג ההתחלות הקשות, אני בגדול הרגשתי ועדיין די מרגיש שפשוט זרקו אותי שם ואמרו לי להסתדר.... והחלק הבאמת מפתיע הוא שהסתדרתי....
אני זוכר את ערן ושי וים אלמוג, עם המשפחה שפשוט חיה את הים, אני זוכר את נטלי, הנשיקה הראשונה שלי, עם עוגת השוקולד והכל, נשיקה על הלחי למי שדאג.
אבל הכי טוב אני זוכר את איך שמצאנו את הכלב שלי, הוא היה אז כלב משוטט, מצאנו אותו בתוך הנגרייה, אני לא זוכר אם היא הייתה שרופה בשלב הזה או לא, אבל היא נשרפה..
התאהבתי בו מיד, כזה קטן וחמוד... שחור שחור עם חזה לבן לבן, רץ, משחק איתנו, מפתח מין שפה לא מדוברת איתנו. בהתחלה הוא קיבל חלב, בצלוחית קטנה מפלסטיק ונעלם. אחרי כמה זמן חזר. עוד צלוחית חלב. ואז הוא כבר לא עזב. לאקי, קראנו לו, מסתבר שהכלב, שלפי מנהלת פינת החי בן לא יותר מחודשיים, היה שבועיים לפני שמצאנו אותו בתוך המקררים של הקיבוץ, כנראה שהסקרנות והאומץ לא היו זרים לו, מצא אותו חבר טוב של ההורים, יואב, והעיף אותו החוצה. לאקי, קראנו לו, מזל גדול...
אני זוכר את הטלפון לסבתא, האם היא מוכנה שאנחנו ניקח אותו, אני לא ממש זוכר למה, כי בשלב הזה לא גרנו יחד, ההורים וסבא וסבתא.
עברנו לנתניה, הוא לא ידע שובע, מקומות חדשים, צריך לכבוש, לסמן טריטוריה, אני זוכר איך לכל המשפחה היה נמאס לטייל איתו והיינו משחררים אותו, הוא היה נעלם עד הרגע שכבר ממש דאגנו, ואז, כבר ידע בדיוק לאן לחזור, איזו דירה ואיזו קומה.
אני זוכר איך הוא היה כל כך רגיש לתחושות, ידע בדיוק למי לפנות ולגשת בנחמה כשהוא היה מבואס, וידע איך לנבוח ולצעוק כשאני ואחי או הוריי היינו רבים, ידע בדיוק את מקומו. אני זוכר שתי סיטואציות ממותו של סבא, הסבא היחיד שהכרתי, את הכניסה לבית, המנורה שגרמה להכל להראות כל כך צהוב ואת המראה שם, ואת אמא נכנסת וקוראת לאבא, "משהו לא בסדר עם אבא (שלה), צריך לנסוע מהר לבית החולים", זה זכרון אחד, והזכרון השני הוא הדיכאון של לאקי, משהו שהתבטא מצד אחד בחוסר שלווה כשהוא הלך בין חדרים, מחפש רק איפה לשכב ולנוח ובשאר הזמן, העצב. מוזר להגיד את זה, אבל ידעתי לקרוא עליו את העצב שלו, את ההרגשה הפנימית שהוא באמת הרגיש על בשרו - מהו אובדן, מהו קושי.
עברנו דירה. המשכנו לשחרר אותו ולהפתעתינו הגדולה, למרות ששתי הדירות הן במרחק של 10 דק' הליכה, הוא ידע בדיוק לאן לחזור.
אני נזכר ברגעים שהוא היה נעלם, והיינו מתפללים שאלו היו הפקחים שתפסו אותו ושמו אותו בכלבייה.
אני נזכר בטיולים הארוכים איתו, אותו ניתוק מהבית, אותה הרגשה של זמן לעצמך, רק עם מישהו נוסף.
אני נזכר באיך שאהבתי לתת לו ללקק לי את הפצעים, אבא היה אומר שיש משהו ברוק שלו שמרגיע פצע מדמם, ואני חושב דווקא שכחלק מהמשפחה, כחלק מהשבט, מהלהקה, היה לו כל כך חשוב להיות שם, להיות לא התלוי אלא העוזר, לא המובל, אלא חלק מכולם.
אני נזכר איך הוא היה אוהב שאני מגרד לו את הבטן, ואיך זה היה מצחיק שהוא התעצבן כשנשפתי לו באוזן, האוזן הקופצת.
אני נזכר בטיולים, שהיה המוביל בכל מסלול, מאתגר כמה שיהיה, וגם המאסף, פותח שטח חדש ומוודא שכולם מגיעים.
אני נזכר בחוש השישי שלו, שידע שהמשפחה נוסעת לאנשהו, גם כשאי אפשר היה לקחת אותו איתנו, פתאום הוא היה נעמד ליד הדלת ולא זז.
אני נזכר בימים שהיה אסור עלי להשאר עד שעה מאוחרת בלילה כשההורים היו אינם, והדרך שלי לזהות שהם מגיעים ולעוט למיטה היה הוא, דרך השמיעה שלו או איזה חוש אחר, הוא תמיד ידע מתי הם שם ומתי לא.
זה לא היה פשוט. הזמן האחרון. במובן מסויים, אני והוא מאוד התרחקנו, גם כי לא היה לי זמן וכוח לצאת איתו ולטייל איתו, וגם כי הוא הזדקן, כבר לא היה אותו שד טזמאני מטורף שאני זכרתי. חבל לי. חבל היה לי לראות אותו כל כך זקן, לאט לאט מפסיק לשמוע, לאט לאט מפסיק לרוץ, לאט לאט כבר לא יכול לעמוד על הרגליים. כבר לא מגיב לסביבה
אני חושב על מחר, על היום שבו אני נכנס לבית שמריח טוב, ולא מריח מסריח של כלב, שכבר לא מסוגל לשלוט על מתי הוא משתין, על הבוקר שבו סבתא קמה ולא מתי שהיא רוצה, בשביל לטייל עם הכלב, מטלה די גדולה לאישה בת 86. אני חושב כבר על הרגע בו אני רק אחפש תירוץ ללכת החוצה, לטיול קטן, לחשוב - על שיר, על האהבה, על העתיד, על מה עשיתי לא נכון, על מה אני עוד אעשה כי ככה זה אני. ומה יקרה עוד? נקח עוד חתול או כלב? נקח עוד איזה בעל חיים שגם ימות בסוף? נחייה בפחד סביב זה שהוא ימות בסוף ובאמת ככה נוותר על החבר לחיים הזה?
אני חושב על מחר ומתבאס.
אני זוכר כמה זמן כבר אני חושב לעצמי איך יראה היום הזה בו נצטרך להרדים אותו, או אולי לא, אולי הוא ימות בשינה, אולי הוא פשוט יפול תוך כדי טיול סטנדרטי של הבוקר או הערב ופשוט לא יקום. איך אני אגיב אז? אני אבכה? פעימות הלב ייגברו? יאטו? ליבי יחסיר פעימה? תהיה הרגשה מעיקה כזאת? כזאת שפשוט גורמת לי לקחת גיטרה ולנגן בלוז עצוב עצוב, שלא עושה אף אחד מאושר?
אני לא זוכר איך התמודדתי עם מותו של סבא, הייתי אז טיפה אחרי יומולדת 12 שלי, ואני חושב, למרות שאני זוכר הרבה דברים פחות טובים עליו, רק טובות, רק זכרונות שממלאים אותי באושר רגעי כזה, רגעי נוסטלגייה קטנים. הקמיצה החצוייה שהוא הוריד לעצמו בטעות, כובע הבארט שלו, השיניים התותבות
אני חושב שהתמודדתי עם המוות שלו די טוב, אם אפשר להגיד ככה
אבל עכשיו, אני מרגיש ריק. מרגיש כאילו כל אותה התכוננות, סוג של גמילה מהחיים בחסד עליון, רק קשה לי יותר ויותר
החיים ממשיכים, אני בטוח.
אני לא יודע איך להרגיש
איבדתי חבר
איבדתי אח
איבדתי חבר ללהקה
איבדתי מורה
איבדתי חיית מחמד שנדמה היה ששלטה בי ובכל המשפחה הרבה יותר טוב ממה ששלטנו בו
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
