ידעתי מהצהריים שאני אכתוב היום פוסט, זה היה אצלי בראש כבר תקופה. מזמן לא כתבתי, אני מתגעגע לזה שהיה לי אכפת להגיד דברים, להביע, לנסות לשים קצת ממה שאני חושב לעצמי ומאמין בו על שורות מחשב שאני די בטוח שלא הרבה קוראים.
ארוחת הצהריים עברה היום טוב, כרגיל, אני אוכל סלט ועוף (כמו איזה כוסית), במחשבה שגויה שהנורמה הזאת היא זו שתעזור לי לרזות עוד, בנוסף לאימונים בחדר כושר. זה לא ממש עובד. לכו תבינו. בארוחה כרגיל, שטויות וצחוקים, הסתלבטויות אחד על השני, משהו שאני באמת נהנה ממנו. ניתוק טוטאלי ממה שקורה בשעות העבודה הרגילות והלחוצות.
אני חוזר למשרד, עניין של עלייה במעלית של 4 קומות, באזור רבע ל1 בצהריים, בערך ומקבל הודעה, "אבא שלי נפטר, ההלויה מחר ב12".
בום
אני באמת בשוק, סוג של לא מצליח למקם את עצמי בזמן ובמרחב. אמנם זאת תקופה כזאת של שבעות, אבל בעיקר של סבים וסבתות של אנשים, כאלה שאני אומר - הם חלו, זמנם הגיע. אבל זה?
דיברתי איתה אתמול, אמנם הבטחתי לעצמי שאני אדבר איתה עוד בשבוע שעבר, אבל ההבטחות שלי לעצמי לא שוות הרבה, דבר שאני מסרב להכיר בו, לבסוף שלחתי אתמול סמס, היא אמרה שהמצב אצלה קשה, היא כל הזמן עם אבא בבית החולים, מזגזגת משם לעבודה וחזרה.
חיים נוראיים לבחורה בת 24, שנה שנייה בטכניון, כשרונית, אכפתית. היא סיפרה שהמצב לא טוב, הרופאים לא משאירים לו הרבה זמן, הבטחתי לה שאני אבוא היום או מחר [במובן של מחר או מחרתיים, כשאמרתי את זה אתמול] כדי סתם לשבת, להתנתק מתוך כל המצב ההזוי הזה, שהגיע ללא כל סיבה, ללא שום היגיון וגורם מאחוריו. רעם ביום בהיר, שרב, אפשר אפילו לאמר.
לא ראיתי אותה הרבה, היא הייתה עסוקה בלימודים, ואז תקופת מבחנים ומפה לשם גם העבודה באינטל בחיפה. אני מניח שצריך לרצות במגע הזה, בקשר הזה, עוד לפני שמתחילים להתגעגע.
מחר ההלויה, אני לא יודע איך לאכול את עצמי, באמת יום רע, חם כמו בגיהנום ובחורה בת 24, עוד לא התחילה את החיים, איבדה אבא.
זה חודש מטורף, אני מניח שיש לי תקופות של ביזבוזים וסוג של מתירנות עצמית כזאת, שאומרת - "בא לך, תקנה!"...
והנה החודש, הולכים לי 1750$ על כרטיס טיסה לניו זילנד וחזרה, 4 חודשים, הטיול של חיי, אבל זה בפוסט אחר.
קורס צלילה באילת, 2000 שקל
עדשה למצלמה באילת, 1700 שקל
רסיבר, 500 שקל
טיפול 200000 ותיקונים שמחליפים בערך הכל באוטו, עוד 3500 שקל [לא כולל החלפת גלגלים!].
בכל מקרה, המון כסף.
מצד אחד אני אומר לעצמי, באמת המון כסף, משהו כמו 2 וחצי חודשי עבודה הלכו להם בהינד עפעף,
ובאותה נשימה אני גם חושב לעצמי על הצד השני, אתה חי רק פעם אחת, למה אתה צריך לחסוך ולשמור את כל הכסף מתחת לבלטות, אתה צעיר, קח את הכסף הזה ותהנה ממנו!
אולי הגזמתי קצת, אולי חיים רק פעם אחת
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
