לויה קשה.קשה להסביר בכלל מה היה כל כך קשה שם.
אם זה היה החום הבלתי נסבל, דווקא ביום שבו נשבר שיא צריכת החשמל?
אם זאת הילדה, הבת, שרואה את אביה בתכריחים, בגופתו הצנומה והצעועה, מונח שם על אלונקה כאילו צה"לית ומחכה להגיע לקיברו.
אם זה בכלל הגישה הזאת של "נגמר הטקס, בואו ננסה לסחוט מהקרובים והחברים הכואבים כמה שיותר כסף", כמו מכונה משומנת היטב, נציגי האל בבית הקברות דרשו, באופן עקיף ולא עדין עוד טיפים, 'צדקה', עאלק...
זו הלוויה השניה שאני נוכח בה בחיי הבוגרים ודווקא זו, לעומת הקודמת שהתבצעה תוך השלמה של כל המשפחה עם גזר הדין העליון, זו דווקא השפיעה עלי יותר.
ללא שמץ של משפחתיות, לפחות מצידי, ללא שמץ של הכרה. פאקינג לא ידעתי איך קוראים לאיש שאני מגיע להלוייה שלו. ודווקא במקום הזה ראיתי את נק' האור, המוני אנשים היו שם, חברים, קרובים, חברים של הבן, הבת (כלומר אני), אנשים מהאוניברסיטה, היה נדמה כמעט שמגיעים אנשים שאינם מכירים ובמקרה הגיעו לבית הקברות ומצטרפים לארוע הנורא.,
יש משהו לא הוגן במחלה הזאת, סרטן, בעברית, אמנם, היא משותפת לחיה ולמחלה, אבל באנגלית יש הבדל בין Crab ל Cancer, בקוננטציה, בהרגשה, בעומק המילים.
אני נתקלתי במחלה הזאת משני כיוונים, מצד אחד, חברה טובה של אמא היא אונקולוגית בכירה, פעם בסורוקה והיום באסותא. עבורה המחלה היא חלק מיום העבודה, לא נקשרים לחולים, עוזרים להם - כן, לפעמים אפילו מנצחים. אבל בשבילה, סרטן זה לא איזה סיוט נורא או איזו קללה שאנשים לא יקבלו, אלא סדר יום.
הצד השני של העולם הזה, הוא הקורבנות, הראשון, הוא הכלב שלי, שכנראה היה לו סרטן אי שם בקיבה. נרחיב עליו מאוחר יותר... היו עוד, כרגע עולות לי בראש שתי נשים, שתיהן חלו, האחת בסרטן השד והשניה בסרטן אחר (בדיוק שכחתי), שתיהן אמנם במצב טוב, אולי אפילו הבריאו, אבל בשבילי הם עדיין בראש של קורבן, חלש ומיוסר של אויב שלא בוחל באמצעים.
היום ראיתי את הצד השלישי, המפסידים.
אני מגלה שעדיין הכלב כל כך חסר לי, אמנם בשנים האחרונים היינו לא הכי קרובים, חוץ מטיולים והצקות, הוא לא עזר או הרע לי בשום דרך, אבל ההימצאות שלו, ההסתובבות שלו בין הרגליים עדיין חסרה.
עברו כבר 9 חודשים, מאז דצבמר, אבא הלך איתו לוטרינר וחזר לבד.
עדיין אני דואג שם מישהו משאיר את הדלת פתוחה, הוא יוכל לברוח וללכת לאיבוד.
עדיין תלויה הרצועה הקפיצית הכחולה, בפרוזדור הכניסה, מחכה שמישהו יעשה בה שוב שימוש.
עדיין יש אזור שם, בין הסלון למטבח בו הוא תמיד היה רובץ כשחם לו.
מתחיל חופש,
משבת בלילה אני באילת בקורס צלילה, חלום ילדות נושן.
אולי החודש הוא בסימן של להינות.
כרטיסים לניו זילנד ואוסטרליה (וווהוו!)
רסיבר
עדשה (תיקנה באילת)
קורס צלילה
מישהי זרקה לי - החיים קשים כשלא זורמים.
אולי זה הדרך שלי לנסות לשחרר רגע את פני הפוקר הנוקשים ופשוט לזרום
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
