אני אחרי אימון בחדר הכושר. מיוזע, מגעיל, עייף, יורד לתוך המלתחות של הגברים שנמצאת קומה מתחת.
אני מתפשט, מתכוון להחליף בגדים ולשים עלי בגד ים כדי להכנס לבריכה לאימון שחייה.
אני מרגיש את הטלפון רוטט. מרגיש. לא שומע את הצלצול. רק הרטט.
מס' לא מוכר, קידומת 04, לענות? לא לענות? זה משהו שאני אצטער עליו? לא? נענה בכל זאת. החלטה.
אני עונה.
"גיא, אני יודע שלא דיברנו הרבה זמן. אבל אני רוצה לבקש סליחה לקראת השנה החדשה. אני באמת מרגיש שטעיתי בהרבה דברים שאמרתי לך ולמדתי את הלקחים מהם." אומר מהצד השני אחי, החוזר בתשובה. "אני הבנתי את מקומי ומכיר בטעויות שלי."
- "טוב", אני עונה בעצבנות
"אני מקווה שתוכל לסלוח לי ותדע שאני באמת מצטער על הטעויות שלי מהשנה האחרונה"
- "טוב"
"שתהיה לך שנה טובה וגמר חתימה טובה."
ניתוק
אני כועס על עצמי. אני כועס כי אני לא במקום של לסלוח. אני לא במקום של לכעוס. אני בכלל לא במקום שיהיה לי אכפת.
כן, הוא אחי. כן, אותם הורים, אותו בשר ודם ורק אמונה אחרת וגישה שונה לחיים.
אבל באמת, לא אכפת לי מה איתו. תהרגו אותי, אבל למה לשני אחים חייב להיות קשר טוב בינהם? למה הם צריכים להיות החברים הכי טובים? למה לא יכול להיות מצב של ניתוק? של חוסר התעניינות?
אני כועס על עצמי. כועס כי לא אכפת לי, ואולי אני צריך. אני מבין את מה שאני מפסיד, אני רואה את זה טוב טוב מסביב. אח אחד עוזר לאח שני לצבוע ולשפכטל את הדירה החדשה. אחר עוזר לאחיו הקטן ונותן לו לנהוג במכונית שקנה בכספו שלו. רואה את זה ומבין שלעולם לא אהיה בנק' הזו. לעולם לא יהיה לי אכפת. לא יהיה לי חשוב מה קורה. אני מתרץ את זה למי ששואל שזה בגנים, ואולי זה אפילו נכון, אבא שלי ואחיו הבכור, פרופסור לפיסיקה באוניברסיטת אוקספורד באנגליה לא מדברים, שולחים אגרות שנה טובה זה לזה במייל ולא יותר. אני לא מצליח להבין, למה זה כל כך מפריע לי? למה זה קרה כך, פתאום?
אני לא מאמין, לא באלוהים שלנו, של העם היהודי, האדון הנכבד עם זקן כסוף וארוך ששולט לכולנו על החיים וסופר כמה תפילות עשינו ועל כמה מצוות שמרנו. אני גם לא מאמין בדרך שלו, שעוותה על ידי המונופול הזה שנקרא הדת היהודית, מתוכה 95% הוא פירושים אישיים של 'דברי האל', שגם הם נכתבו בידי אדם. אנשים קובעים לעצמם חוקים ונותנים להם הכשר אלוהי. מונופול.
לבסוף, אני לא מכיר ולא מאמין באל שדרך מאמיניו היא דרך ייסורים. צומות, הלקאות, איסורים - כל אלה בעיני אינם דרכי אמונה ותפילה אלא להפך, אינטרפטציה לא נכונה של דברי האל שתפסו משמעות במאמינים שחיפשו במה להאמין. אנחנו טובים מזה, חכמים מזה. אני עדיין מאמין שיש משהו בעולם הזה שאנחנו לא מבינים, איך ממפגש של זרעון וביצית נוצר פלא החיים? איך זה שלרגשות של אנשים ויכולתם להאמין שיהיה טוב באמת מביא להשפעות טובות, בבריאות, בעיסוקים אחרים? אני לא מתיימר להבין, אני גם לא מנסה. זו מלחמה שאני אפסיד בה. אלו הם חיי, אני אחייה אותם בשמחה גם בלי להבין למה.
כל עניין יום הכיפורים בכלל עולה בניגוד להשקפה שלי, על הצום וההלקאות העצמיות כבר דיברתי קודם, אבל מה לגבי הסליחות?
זה בסדר שאדם 'חוטא', בעיקר בין אדם לחברו? הרי יש יום בשנה בו האדם יכול לבקש את סליחתו, לא משנה למה הוא פגע בו. לא משנה אם הנזק שעשה לא יתואר. יש יום בשנה שבו הוא יכול להתנצל והדברים יהיו בסדר.
לא, אני מסרב להכיר בזה. אנשים צריכים לחיות עם התוצאות של מעשיהם. אנשים עושים טעויות. אנשים שמכירים בטעויות חיים טוב אפילו יותר. ודרוש אדם אמיץ מאוד כדי להודות בטעותו.
סליחות מתחילות ונגמרות במעשים. אתה יכול להיות צודק ולפגוע באחר. לכן חשוב להבין מי עומד מולך, מה תגיד לו שיפגע בדיוק במטרה שאליה אתה מכוון - להסביר לו? להשוויץ בפניו שאתה יודע יותר? ללמד אותו?
אין לי יום בשנה שאני מוכן לסלוח בו לאנשים [כי 'אלוהים' קבע את היום הזה בלוח השנה]. אם אנשים טועים, שילמדו להגיד סליחה, או שיחיו עם התוצאות, וכך גם אני - למד לסלוח, למד שאתה טועה, ולא פעם או פעמיים, למד שלבקש מחילה על טעות היא לא חולשה, אלא להפך, עוצמה ויתרון על סובביך, למד מטעויות, למד שלטעות הוא יתרון ולא חסרון.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
