אני יושב מול עמוד לבן בעיקרו, מלבד האות B בצבע מודגש, האות I נטויה, U עם קו תחתון וABC מחוקים בקו ועוד מספר כלים, אני עומד וחושב מה לכתוב.
מה לספר בכלל? מה יעניין אנשים שקוראים פה? אנשים קרובים יותר ואנשים יותר רחוקים. אנשים שמכירים אותי, עם כל השריטות והבעיות, ואנשים שזו ההיכרות הראשונה שלהם איתי, לא דרך מבט או איזה רושם ראשוני מוטעה, זה אני, כמה שיותר שקוף וכמה שיותר אמיתי.
אז איך באמת להתחיל לכתוב משהו? משהו שיהיה אותו אני לגמרי, ועם זאת, ינוסח בצורה שכל אחד ברחוב... בעצם, מי כבר קורא היום בלוגים, הכל מסתכם בסטטוסים של שורה אחת בפייסבוק, "אני בסדר"... שכל אחד ברחוב יבין בדיוק למה אני מתכוון.
אני יושב בחוץ, ברגיל, בכורסא הסגולה דהויה שלי, על השרפרף ליד מונחת כוס לואובול עם ג'וני ווקר שחור, שבמהלך השנה האחרונה איבד ממפלסו ממש כמו הכינרת, יורד ויורד, זו כוס לפני אחרונה, לא נשאר שם הרבה. מדליק סיגריה שהולכת מצויין עם וויסקי, טעם מעושן, מריר ומלא בשר, ששורף את הפה בעונג מופלא. הרגליים מונחות על הקיר מלא המשבצות, בעצם, כבר לא מלא משבצות, המון משבצות קרמיקה כבר נפלו והקיר נראה בכלל כמו איזה פאזל בשלבי סיום. אני שם את כפות הרגליים מעלה, ממש בפינה שבה נגמר קיר אחד ומתחילה גדר ירוקה שגם היא מתחילה לדהות. אני עם המחשב הקטן על הברכיים. 10 אינצ' של דף לבן חודר וכואב שפולט אוויר שאני מרגיש בקצה יד שמאל.
קצת יותר מחודש לטיסה, קצת יותר מ5 שבועות לטיול שאמור להיות זה שפוקח לי עיניים, מבגר אותי או סתם כיף. 4 חודשים של הכי רחוק שרק אפשר. מצד אחד, זה הדבר שאני הכי מחכה לו בעולם. מצד שני, יש משהו שכל כך עוצר אותי לגבי הטיול הזה. אולי זאת העובדה שאני טס לשם לגמרי לבד, אולי זאת העובדה שאני זה שצריך לקחת את ההחלטות ובנוסף גם לחיות עמן, אולי ההרגשה שהזמן הקצוב שהקצבתי לכל הסיפור בכלל לא מספיק ואולי בעצם זאת ההרגשה של רצון כל כך גדול כבר להיות שם.
הדרכון שלי עדיין לא חזר מהשגרירות האוסטרלית, אני אפילו מתחיל לאסוף קצת שברי חשש שאולי אני לא אקבל את הויזה הנכספת המיועדת לכניסה לאוסטרליה. נכון, זה מאוד מאוד לא סביר, אבל עדיין, מה פשר הארוע שהדרכון שלי אצלם כבר חודש פחות שבוע ועדיין אין תשובה בעניין.
יש מסלול, בסה"כ, להוציא את הימים הראשונים, הוא מאוד אפרורי ונועד להשתנות, נחיתה באוקלנד אחרי טיסה של 11 שעות להונג קונג, קונקשן של כמה שעות שם וטיסה משם לאוקלנד, ניו זילנד. שם יש לי כבר מקום באכסניה שמוזמן לשבוע, בו אני אמור לקנות אוטו. איך לעזעזל קונים אוטו? על פי מה? איזה אוטו טוב ואיזה רע? דאמיט. משם כנראה נוסעים צפונה, ובתקווה אני אמצא איזה מקום מגניב לחגוג בו את הסילבסטר (שרק בארץ קוראים לו ככה) - הNew Year's Eve, משהו כמו איזו חווה שבה חוגגים באופן מסורתי באיזה על האש מטורף או משהו כזה. משם דרומה, באופן די פתוח. המסלול הכללי ידוע, הדרך עדיין לא.
חזרתי ביום רביעי בערב ממילואים, 3 ימים של צבא, נעליים גבוהות, אוכל לא משביע, סא"לים, רב"טים, פז"מ, פטריוט, טירונים, "הקשב המפקד", שמש, כובע ב', מדי ב', אנשים חדשים - בכל מקום ובכל פינה ועדיין קומץ קטן של אנשים שאני עדיין זוכר ומכיר. רק 3 ימים אמנם, אבל הם הספיקו לי בהחלט. אמנם יש לי הרבה סיפורים משם, הרבה חוויות וזכרונות קצרים, רק שאת הרוב אי אפשר להעביר על הכתב. גם קשה מאוד להסביר לאנשים שלא יודעים מקרוב, על בשרם מהו פיקוד, מהי אחווה ורעות וכמה קשה עובדים אותם מפקדי טירונים. כמה אכפת להם.
כמעט כל הסגלים שם, המדריכים והמפקדים היו חיילים שלי. מוזר לראות את כולם שם עם סמ"רים תפורים על הזרועות, צועקים על טירונים ומצד שני הם כל כך חשובים להם. רק לפני רגע אלה היו הדאגות שלי והקול שלי שהולך ומצטרד, אלה היו החיילים שלי שהתעלפו, שבכו, שרצו, שנשברו, שנבנו מחדש יחד. אני מגיע לשם ומקבל באמת מכולם חיבוק כל כך גדול, הרבה הערכה, הרבה כבוד, ולא כזה שמבוסס על יראה או זכרונות מאיזה מפקד מפחיד שיכול לתת שבת, אלא דווקא להפך, אני רוצה לראות את זה כך, עכשיו כשהם בנעליי, מפקדים אמיתיים, על חיילים משלהם, הם מבינים - כך אמרו לי - איזה מפקד וסגל מפקדים גדול היה להם, כמה קשה עבדנו בשבילם, לתת להם הכל. אני שומע אותם אומרים את זה ומתמלא גאווה שאי אפשר להעלות על הכתב. החיילים שלי גדלו, התבגרו. ממש כמו לראות את ניצני הפריחה של פרח אחרי החורף, בידיעה שההשקייה הועילה ולו במאומה לצמיחתו של אותו פרי מדהים שווה את כל העבודה הקשה.
בנוסף, אחד מחברי הטובים הוא מפקד קורס שם, ישבתי אצלו הרבה, הוא כמובן היה עסוק בדברים אחרים אך מצא זמן להיות גם איתי. אחד הרגעים היותר מגניבים היו, ש3 הקצינים מאיתנו, החברים שעלו יחד לפני כמעט 4 שנים יחד לסוללה, כולם נפגשו במקום אחד, וגם אני הייתי באזור, ניסחנו את זה יפה מאוד - שזה כנראה הרגע האחרון של כולנו על מדים. אני נזכר באוהלים, בשמירות, ברגעים הקשים שהיוו עבורינו את הדבק שחיבר ביננו, 4 שנים אחרי, ולא עובר חודש בלי שאנחנו רואים אחד את השני במסגרת יום הולדת או סתם פגישה, פשוט כי חשוב לכל אחד ואחד מאיתנו לראות את השני. אני כותב את המילים וליבי מתמלא חום והרגשה כל כך טובה לגבי זה (ואולי זה דוקא הוויסקי). הרגשה של שווה היה ועדיין להשקיע כל כך, ובעצם לראות במו עינייך מראה להשקעה שלך, שמגיעה מתוך אהבה ואכפתיות של אנשים שאתה חשוב להם בדיוק כמו שהם לך.
ראיתי בדיוק עכשיו את הסרט "האמריקאי", עם ג'ורג' קלוני, לא יצירת קולנוע מופתית, ממש לא. אבל סיפור מאוד נחמד. באמת רואים שם את האלמנט הסיפורי שחסר כל כך בזמן האחרון בקולנוע, בעיקר ההוליוודי (זהירות ספויילר), אם זה הרוצח השכיר (או בונה הנשקים) - קלוני, שמתאהב בזונה ומחליט לזרוק הכל כדי להיות איתה, אם זו אותה זונה, שהופכת להיות מכלי לסיפוק אותם חשקים של גברים למושא אהבתו של הגיבור, ומדמות שלילית וקשה הופכת להיות מין סינדרלה. אם זה הכומר, המייצג את הטוהר והזכות בעולם, בכל גישתו שמתגלה לו סוד אפל המגיע בצורת בן ממזר מאישה שהוא שומר על קשר מאוד קרוב איתו, אם זה אותו מפעיל של הגיבור, שעליו סומך הגיבור בעיניים עצומות והוא בעצם הגורם הישיר שיביא למותו הכמעט אנטיגוני בסוף הסרט. אם אלה הרגשות של הגיבור, שלאורך כל הסרט אינו מציג אותם, לא כעס ולא חיבה, לא חיוך קטן ולא עצבנות, ובסופו - מחייך חיוך רחב. ואם זה הנשק, אותו בונה הגיבור, במקצועיות גמורה והתמדה וכבוד למעמד ולאקט, ונשק זה שנהיה הנשק שיהרוג אותו בסוף (טוב, הורג אותו נשק אחר, אבל כך אני הייתי מסיים את הסיפור).
גורם לי לרצות לכתוב שוב, עוד כמה סיפורים קצרים או איזה שירים שקשורים בדיוק באירוניה הזאת שאנחנו חיים בה. אותם דברים שאתה לא מצפה שיקרו לך, דווקא עכשיו, ברגע הכי לא מתאים, לטובה ולרעה.
שלשום ישבתי עם ידידה על בירה, היא זרקה באיזה חלק של השיחה בינינו משהו כמו - "אני לא כמוך, מוצאת כל הזמן פגמים בעצמך ומנסה לתקן אותם", ומאז עוברת בראשי כל הזמן השאלה, למה זה רע? ממתי הספקות העצמיים הם דבר רע בכלל, ממתי לנסות לשפר או ללמוד לחיות עם הפגמים שלך הוא דבר רע שעדיף להמנע ממנו. ואולי היא צודקת, אולי זו דרכי שבה קוללתי ואיתה אחייה שגורמת לי לכל הרצינות הזו בחיי וכל הכיף שהולך לו לאיבוד.
לגימה אחרונה מהוויסקי. הסיגריה כבר נגמרה לפני כמה דקות. אני חושב על מה לכתוב עוד. יש בכלל? צריך?
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
