ההר הירוק כל ימות השנה, הכרמל, כבר לא ירוק.
בתחילה, כששמעתי שהארוע קורה, אמרתי לעצמי - לא נעים, שריפה גדולה, כמו מה שהיה בקיץ בנחל אל על ובגמלא.
לא נעים, אבל הכבאים שלנו ישתלטו על השריפה במהרה, לא צריך להפוך את זה לביג דיל.
אפילו התלוצצתי והתקשרתי לחלק מחברי שגרים באזור ושאלתי אם הם הכינו מרשמלו כדי לצלות על האש.
ככל שהזמן עבר, רוח השטות והבדיחות ירדו, אסון אמיתי.
הייתי שם, בכניסה לבית אורן רק לפני חודש - יום כיף מהעבודה - רכיבה על סוסים ונהיגת שטח בטומקארים.
הכל היה ירוק, הכל טבע, טבע הררי ופראי, אזור שבו האדם והטבע חיים זה לצד זה, עם כמעט יראת כבוד זה מזה, נזהרים שלא לפלוש זה לתוך עולמו של זה.
בקיץ טיילתי בנחל כצח, שיורד ממש קילומטרים עד לנביעה מדהימה. אני זוכר את הטיול, חוויה שקשה לשכוח. החזרה דרך קיבוץ בית אורן...
במהלך כמעט כל חיי היה בית אורן, עין הוד, כרם מהר"ל, נחשונים, עין הכרמל כמו בית שני לי.
בעין כרמל למדתי שנה שלמה - כיתה א'.
עין הוד היה עבורי יעד ביקור של כמה פעמים בשנה.
בית אורן היה עבורי התגשמות מקום המגורים האולטימטיבי - טבע, שקט, נוף. עד עכשיו נשמע באוזניי אחד הקולות שאני אוהב בעולם - קול הרוח דרך ענפי האורנים, קולה של הרוח. אין כמו לשכב שם, על מצע קוצי האורן שנשרו, לשמוע את הציפורים בשילוב עם הרוח. לעצום את העיניים ולחלום.
כרם מהר"ל, היה עבורי עד גיל 13 מקום קבוע לחגיגות יום ההולדת שלי, המגדל שם במעלה ההר, שבו תמיד היינו מטפסים עליו ומטיסים טיסני קלקר משם.
עבורי הכרמל לא היה פיסת טבע בארץ ישראל, הוא היה הווה ועבר, הוא חתיכת היסטוריה שלי. שאי אפשר להעבירה לאף אדם אחר.
עצוב כמה שיהיה על הרוגי הארועים, קורס הסוהרים באוטובוס הבוער, הנער הכבאי בן ה16 שהתנדב, מפקדי המשטרה הבכירים שנשרפו, איכשהו, אפילו כאן אין קורבנות 'רגילים'.
אך עם כל הכבוד להם, אני מתאבל היום על הטבע. פיסת הירוק שכל כך קרובה לבית, כבר אינה. והיא, כמו גם החוויות, משהו פרטי שלי, משהו שרק אני יכול לחשוב עליו ולראות אותו והוא איננו יותר.
בכל כולי, אני מרגיש שמשהו בתוכי מת. אזור לא גדול, אך מורגש.
אני מסתכל על תושבי בית אורן ועין הוד, שבתיהם נשרפו כליל, כל הזכרונות, הארועים, התמונות והרגשות כולם - נשרפו עד עפר ואין איך להחזירם. כך גם אני מרגיש, יכול להיות שישתלו את כל ההר המקולל מחדש, שיפריחו את האדמה החרוכה השחורה ויהפכו את האזור ליפה אפילו יותר, אך זכרונותיי ובעצם, חלק ניכר מהילדות שלי, כבר אינם.
משהו בתוכי מת
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
