Silent Chaos

אם שואלים מי לדעתי האנשים הטובים בעולם, הוא היה בין הראשונים. לפחות ברשימה שלי.
אבל עכשיו, אני רואה אותו שבור, למרות שהוא בכלל לא מראה את זה. הוא נשאר בתדמית שלו, הקבועה, האופטימית, העוזרת. אבל אני מבין. מבין שקשה לו יותר ממה שהוא מראה. שאין מי שיעזור לו למצוא סיבה בשבילו לעבור יום ועוד יום. מי שיתן לו מטרה אמיתית.

התחלתי לראות אותו הרבה פתאום, במקום מפגשים של פעם ב... חוץ מבמקומות הקבועים, התחלנו להתראות הרבה.
מצחיק שכשזה לא קורה, כל כך רוצים שזה יקרה וכשזה כן, זה לא עושה טוב ממש.
אני רוצה לעזור, באמת שאני רוצה. רק שאין איך, הוא כל כך בטוח בצדקתו, מחלה שממנה גם אני סובל, שהוא לא מוכן להקשיב, לתת הזדמנות, להתעודד.
רציתי להתקרב אליו, למרות שנדמה שאנחנו כל כך קרובים, הריחוק הוא לא מובן או יאומן, והוא לא נותן.
אני לא מחפש עזרה. משהו אחר.