הטיול הגדול, כך הרוב מתארים ומתייחסים אליו, למרות שבשבילי, אולי אפילו עדיין, זה עדיין אותו טיול קטן וכמעט ספונטני, לא מתוכנן שלי. שלקח אותי רחוק כל כך, על המפה ובתוך עצמי.
נחתתי בלילה, לא ציפיתי ורציתי שיקרה משהו גדול בנמל התעופה, אך שם חיכתה לי הפתעה נעימה בדמות ההורים ואח שלי, שבאמת לא חשבתי שיטרח ויגיע, אבל הוא החליט שכדאי.
הימים שלאחר מכן היו די חד גווניים ומאוד רקובים, משום מה, לא הייתה לי יעפת, מה שנקרא ג'טלג בפי העם.
חזרתי לעצמי די מהר, כבר אחרי יום פתחתי את כרטיסי הזיכרון וההארד דיסק הנייד והתחלתי להעתיק את התמונות. קצת פחות מ14 אלף(!!!!) - משהו כמו 70 ג'יגה בייט. קשה להאמין.
בחודש פלוס האחרון הצלחתי לעבור על קצת יותר מחצי וכרגע הצילומים מחולקים לכאלה שדורשים עבודה נוספת (פוטושופ ותיקוני צבעים) וכאלה שכבר פחות משנים.
נחתתי היישר לתוך החגים, זה התחיל בפסח, שחגגנו לשם שינוי בבית ולא בבאר שבע אצל חברה טובה של אמא. המשיך במימונה, שלמרות כל המאמצים לא מצאתי אף מרוקאי שהיה נחמד מספיק להזמין אותי. ובהמשך - יום השואה, בו מסתבר שסבו של אחד החברים הטובים מהטירונות, הוא אחד משני הניצולים האחרונים ממחנה ההשמדה טרבלינקה. והסתיים, ביום העצמאות.
בנוסף לכל המועדים והחגים, החודש היה היה עבורי משימה קשה מאוד של לנסות לראות את כולם.
התגעגעתי, בלי ספק בכלל, לכל כך הרבה אנשים. זה געגוע שונה שכזה, געגוע שאני לא ממש הכרתי, זה כבר לא - להפגש, להתעדכן ולהפרד לעוד כמה ימים או שבועות, אלא ממש להתעדכן, לראות איך אנשים השתנו, להראות את השינוי בי ובעיקר - להראות כמה אני כן חשבתי עליהם.
במקום מסויים חטפתי כמה כאפות כבר בטיול, אנשים שחשבתי שקרובים אלי וחשובים לי התגלו ככאלה שאני לא ממש חושב עליהם, ולא במובן של הם תמיד שם בשבילי ואני לא חושב עליהם, אלא דווקא במובן של - הם לא מהווים עבורי מה שחשבתי והסיבה שאני שומר אותם קרובים אלי היא לא נכונה או מספיק חשובה.
ומאידך, פתאום צצו כל מיני אנשים בסיטואציות שונות וזכרונות צבעוניים ומגוונים שחזרו אלי והסבו לי שמחה וחיוך ברגעים קשים ורגעים בודדים. אנשים שלא רואים ברגיל, שלא ממש מתגעגעים אליהם, אבל פתאום כאן, חוזר אלי ותארי, המפק"צ (מ"כ) טירונים ממרץ 08, שהיה כל כך מצחיק וכיף איתו וולד, גם מאותה תקופה - שלמרות האופי הקשה, נתן לי להתקרב. והנה חוזרות אלי שוב התמונות שלי ושלו, יורדים בבוקר חם של הנגב מהגבעה עליה ממוקם החדר (הקטן והמצחין) שלנו, מתווכחים על איזה אלבום הוא הטוב בכל הזמנים - Abbey Road או The Dark Side of the Moon.
קשה להסביר מה המשמעות של רגעים קטנים וחסרי חשיבות, בעיניים אובייקטיביות, כאלה עבורי. רגעים של טוב, של אושר.
חזרה לארץ, אחרי חודש אינטנסיבי, ראיתי את כל מי שרציתי. חוץ מטלפון שאני אומר לעצמי שארים בהקדם האפשרי, לאותו וולד, ראיתי את כולם, חלק אפילו יותר מפעם אחת. זהו. חזרתי לגמרי.
מהר מאוד מצאתי את דרכי חזרה לעבודה, שוב נייס, שוב אותו תפקיד, משכורת קצת יותר שמנה, קצת אנשים שונים, קצת תוכניות שונות, אבל בסה"כ - אותו הדבר. השבוע הראשון שלי, שהתחיל במקרה גם בראשון במאי, היה פשט שבוע של כיף. נכנסתי לעניינים כל כך מהר, לפתוח ולפתור בעיות כבר ביום הראשון של העבודה. בלי חפיפה ובלי שום זמן הסתגלות. אנשים היו מבסוטים ונראה שגם שם התגעגעו מאוד.
היום, אני כבר מסיים שבוע שלישי והנה, על אף אותם האנשים שהשתנו, על אף אותם הנהלים החדשים שהונהגו, הכל אותו הדבר, הלחץ הבלתי פוסק והבלתי הגיוני עלינו, העובדים הזוטרים. ומצד שני, בראיה לאחור, גם לזה, באיזהשהו מקום קטן וחשוך, אני גם מתגעגע.
לא מפסיקים לשאול אותי את השאלה המטרידה והמאוד שטחית איך היה?
אני כבר אחרי עשרות תשובות, שלדעתי עברתי על כולן: מדהים, אין מילים, מטורף, כיף גדול, חוויה של פעם בחיים, אדיר, כיפכוף, נפלא, יפהפה, עוצר נשימה, חוויה, וואו!
איכשהו, אנשים מחפשים את התשובות הקצרות לשאלות האלה - הרי איך אני יכול לסכם 4 חודשים של טירוף חושים שכזה במשפט או שניים, חוויה כל כך חדשה לי, כל כך מעצבת ושונה מכל דבר אחר שאני מכיר, רגעים ומצבים של התגברות על קשיים, האנשים שפגשתי בדרך, הפסגות שטיפסתי עליהם - ולא רק גיאוגרפית, השקט, המסיבות, המשפחה החדשה, רעידת האדמה.
אני חושב על כך עכשיו ודי משוכנע שאני בעצמי אפילו לא יודע מה עברתי שם, או איך זה השפיע עלי. צריך לתת לזה זמן לשקוע, אני ממשיך להגיד לעצמי, גם חודש אחרי.
האם חזרתי שונה? אני מעמיד בפניי שאלה - כן. מלבד ה15 קילו שהשלתי שם, וכרגע אין לי ולו ג'ינס אחד שאני יכול ללכת בו בלי חגורה... מלבד המשקל אני מרגיש שונה. פתאום לא עוד גישת ה'בסדר עם כולם' בחיים, לא עוד 'נחמדות שקרית'. עכשיו, אני יכול לאמר על עצמי - אני יותר תקיף לגבי אנשים, אם לא כיף לי איתך, וחשוב אפילו יותר, אם אתה לא מעניין אותי, אני לא אשקיע את המאמץ בלשמור אותך איתי, סביבי. התרחקתי כך כבר מחלק מהאנשים, ואני מרגיש מאוד מואד שלם עם זה, כאילו זה היה צריך לקרות מזמן.
ציפיתי שאני אגייע עם קצת יותר תשובות לשאלות שהיו ופתרונות לחיים - מה ללמוד למשל? אני יודע שאני רוצה להתחיל באוקטובר הקרוב, אבל מה? והנה אני עדיין כאן, כמעט 6 חודשים אחרי קבלת הכיוון הכללי הזה בחיים - עומד ועדיין שואל ואומר - ללמוד... כן, אבל מה בדיוק? איפה? למה?
מאי עכשיו, חודש שבו עונת הרחצה כבר נפתחה, ועדיין גשום ועדיין קריר. חזרתי למציאות מטורפת קצת יותר...
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
