פתאום אני מגיע בחיי למקום בו ההחלטות שלך, נחשבות. נחשבות מאוד.
מה תעשה? מה תאמר? מי יושפע מהם? מה טוב יותר? מי נפגע מזה? מה הסיכון?
כל אלה שאלות שאני שואל את עצמי לאחרונה בהמון סיטואציות שונות,
ומסתבר שלא רק אני.
אבא שלי קיבל הצעת עבודה מחברת מחשבים גדולה, כיום הוא עובד ברחובות - נסיעה של כמעט שעתיים לכיוון, טוחן שם את נשמתו בשעות לא שעות ולחץ עמוק של עבודה, אין הערכה לעבודה קשה ובנוסף - כל חיי חברת ההייטק - כשגרזן "נגמר לנו הכסף", כל הזמן מרחף מעל לראשי האנשים - חרב הפיטורים.
אולם, גם החברה החדשה היא לא שיא ההצלחה, מדובר בחברה שקיבלה רושם די רע, ומדברים עליה בשנים האחרונות בתקשורת בהקשר של קיצוצים, גם שם העבודה היא סיזיפית ולא מרתקת ומאתגרת, אולם - קרובה יותר ומשלמים מעט טוב יותר. החברה בנוסף היא חברה גדולה שלה יש את צורות העבודה והיציבות היחסית שלה.
אין כאן החלטה נכונה עבורו, אדם בגיל 55 - כשנותרו לו עוד 12 שנים עד לזמן הפרישה - הוא מפחד לקחת סיכונים גדולים מדי, גם ללא הפנסיה - יש לנו משהו בגנים - קשה לנו לקבל החלטות - קל מאוד לעשות, אך קשה להחליט מה. כל כיוון פה הוא הימור, כל החלטה טומנת בחובה סיכון והיתכנות גבוהה של פיטורים.
לי מהצד מאוד כואב לראות את אבא שלי, שעבורי הוא בהחלט איזו דמות לחיקוי בהרבה תחומים - ניצב בפני דילמה כזו. הולך בבית בשקט, מנסה לדבר עם רק מי שאפשר שיגיד את דעתו, למרות שהיא בכלל לא משנה כבר, הרי לא תשפוך איזה אור חדש על המצב, לא תספק תשובה חדה וברורה לגבי המעשה הנכון לעשות. רק עוד דעה ועוד פיסה בפאזל הענקי הזה שרחוק מלהפתר.
גם אצלי לא חסרות החלטות ושאלות שאני מציב לעצמי
החלטתי על חלק - למשל - להתחיל ללמוד מדעי המחשב וכלכלה. החלטתי גם איפה - אונ' ת"א. החלטתי גם מה אני אעשה במקביל - שזה להמשיך לעבוד במשרת סטודנט אצלי בעבודה - תוך דילול של ימי התואר.
עם זאת, אני מבין כל כך את ההרגשה הזאת של הפחד הגדול מלקבל החלטה לא נכונה. יש משהו שובה נפש באי הוודאות שלפני קבלת החלטה, בחוסר ההחלטיות והידיעה של מה רע. זה שעדיין לא עשיתי את ההחלטה, הצעד, הנקודה בסוף המשפט - אומר שעדיין יש לי אופציה לצאת מזה, להתחרט, להרוויח, לנצח. כשעוד לא בחרתי והגעתי להחלטה - כזאת או אחרת - אני במקום שמעל ההחלטה, אני נמצא בעמדה של לבחור בשתי הדרכים, להיות צודק בלי להגיד כלום בכלל.
אני גם כזה, לא החלטי בכלל - קל לי מאוד לעקוב אחרי החלטות, טובות או לא טובות.
קל עוד יותר לבקר החלטות ולאמר שהם נעשות על בסיס נתונים לא נכונים או מתוך אופי טיפשי ואסרטיבי לחינם.
אך להגיע למצב בו אתה אומר - 'עושים את זה!', מרחק שנות אור ממני.
ישבתי הערב עם ידידה, שחזרה באוזני על משהו שכבר שמעתי, דברים נכונים:
אתה בחור מדהים. פשוט מדהים.
יש בך תכונות שבחורות רק חולמות עליהן,
איכויות שאנשים חיים שנים בשביל לפתח אותן רק קצת,
מודעות רגשית שכמעט אין לאנשים, אין לאף אחד מודעות כזאת.
אתה מדהים ואתה מסרב לראות ולהכיר בזה.
כולם סביבך אומרים לך ועליך את זה.
ובכל זאת, אתה מחכה לך בפינה החשוכה והנעימה שלך, מסרב להוציא את הראש, לראות מה מעבר לפינה. להעיז, לעשות את הצעד הזה, שאני מבינה גם כמה גדול הוא, אבל לעשות אותו.
לא רע לך? כמה רע צריך להיות לך בחיים שתכריח את עצמך לעמוד מול הפחדים שלך ולהגיד - זהו, אני יוצא, אני מעיז, אני רוצה לצאת מהמקום הזה ולשפר את החיים שלי שרק "בסדר".
היא צודקת. צודקת לגמרי.
ועם זאת, אני פשוט לא מרגיש מדהים, על אף כל האנשים מסביב שאומרים מצויין. ואני לא יכול להביא את עצמי לעשות משהו על בסיס משהו שמרגיש לי לא נכון, לא מתאים.
שונא את זה.
ואפילו אין מושג איך להתחיל לתקן את הנזק, את הפצע הזה שאני מגרד כל הזמן כדי שלא יגליד - מטאפורית וגם פיזית.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
