איך התגעגעתי לישיבה הזאת בכורסא הדהויה שלי במרפסת ולכתוב. זה לא שלא היה זמן, או כוח, או מוזה ורצון לכתוב, זה לא שלא הייתה סיבה מספיק טובה, זה לא שלא חסרו לי הרגעים שאני אומר לעצמי - על זה, אני חייב לכתוב משהו, לשתף - זה גם לא שלא התגעגעתי לישיבה במרפסת ביום קיץ חם ובלילה הצונן, עם הרוח הקרירה שמסרבת להכנס לכבשן שנקרא החדר שלי, זה לא שלא התגעגעתי גם להתבוננות באותם חלונות חשוכים בלילה והשארת הדימיון העצום שיש לגבי מי נמצא באותם חדרים, חלקם גם מוארים קלות. מי ישן על בטנו וחולם חלומות יפים, מי מתעוררת מנחירות בעלה המעשן ובחדות אך בעדינות מכניסה לו מרפק רך לתוך הצלעות, כאילו להעביר את מכונת הנחירה למצב רטט, מי לא מצליח להרדם כי מחר זה המבחן הגדול של השנה והחומר לא נקרא כולו ויש סיכוי די גדול שלא ילך טוב כמו שכולם מצפים, מי שלא עוצם עין כי העיניים דומעות להן והלב שבור מאהבה נכזבת.
זה לא כל זה, פשוט נגמר לי הוויסקי.
סתם.
לא.
אז מה קורה איתי? התחלתי ללכת למכון כושר, מכון פרטי במרינה בהרצליה, שם נמצא משרד עורכי דין של אבא של חבר מהצבא שנכנס גם הוא חזק לענייני הכושר. יש בזה מן הכיף, אמנם ההתחלה הייתה קשה, ולא בדיוק במובן הפיסי, אלא דווקא הרעיון - מעכשיו צריך לשמור, צריך לוותר על כוסות הקפה בעבודה לקפה עם סוכרזית, צריך לוותר על כל הקוראסונים שמגיעים חינם בישיבות ועל ארוחות הלילה החוזרות ונישנות אחרי יציאה כזאת או אחרת.
זה באמת אחד הדברים שאני מתמודד איתם, רק לא הכי טוב. אמנם אני הייתי מאושר להגמל לגמרי מהצורך הזה בסוכר ובמאפים, אך הם שם, מחכים לי, אחרי שאכלתי רק סלט עם חזה עוף בצהריים. הגעתי למין שוויון עם עצמי שאומר - אמנם אני לא מוותר על המאכלים האסורים, אבל אני גם לא בולס. הכל במידה, קשה לי להזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שאכלתי ארוחת לילה כזאת, או יותר משני קרואסונים בפרנזי אכילה שכזה.
בחדר כושר עצמו אני במצב טוב, אמנם החבר קטן ממני ויותר צנום, אך כשהתחלנו, הרים משקלים גדולים ממה שאני הצלחתי להרים. אני שוב מזכיר, זה היה רק לפני חודש. והנה, אני מוצא את עצמי באימון האחרון - מרים משקולות במשקלים גבוהים ממנו, איפה שהוא עומד ואומר בין נשיפה לנשיפה - "אני לא יכול, אני צריך משקולת נמוכה יותר", אני מתמודד ואפילו מתמיד. בנסף - אני גם רץ, לפי המחשבון שעל ההליכון, מוריד כמעט אלף קלוריות באימון, וגם הרבה פידבקים מסביב באים ואומרים שלאט לאט אני מרזה קצת ועוד קצת.
אחד הדברים שאני מאמין בהם הוא ההתמדה, אמנם לא כיף לי ללכת למכון, אך אני מכריח את עצמי. אני דוחף את עצמי ומפסיק לוותר לעצמי בכל מיני רמות. עכשיו, כמעט חודש אחרי - אני מרגיש שזה נהפך למין חלק מהשגרה, ראשון, שלישי וחמישי - ימי מכון, יוצאים קצת מוקדם, אוספים את רועי ונכנסים לשעתיים פלוס של אימון אינטנסיבי.
עוד חדשה גדולה וחשובה היא שהתחלתי זוגיות, זו האקסית המיתולוגית, אם אפשר לומר.
אחד הדברים המצחיקים שאני יכול להגיד על עצמי היא שבאופן קבוע, ללא יוצא מן הכלל, כל בחורה שאיתה נגמר לי הקשר - הבחור הבא שתהיה איתו - תהיה זו זוגיות שתמשך שנים או לפחות תקופה ארוכה. אז היא האקסית המיתולוגית, האחת שבאמת שברה לי את הלב ואני לה. היינו יחד בתיכון, שלושה חודשים, שנראים בעיני בדיעבד בתור המון זמן, למרות שבפועל, הם עברו כהרף עין. מאז היא יצאה עם מישהו 4 וחצי שנים ואחריו עוד שניים - שנה כל אחד, בערך אחרי החבר הארוך ביותר, חזרנו לקשר של ידידות, לעתים היינו ממש קרובים, ממש מדברים הרבה ויוצאים הרבה - ובתקופות אחרות, היו שבועות וחודשים בלי שום תקשורת או פגישה, ולמרות כל זאת, ההרגשה בתוכי הייתה שהיא קרובה, גם אחרי ניתוק ארוך, עדיין יכלתי להפגש ולהגיד כל מה שבראשי ובלבי.
הזמן עבר, טסתי לניו זילנד ואוסטרליה, ניתוק שבאמת עשה לי טוב, אני שוב חוזר ומדמה את זה בתור צעד אחורה והסתכלות על התמונה הגדולה שנקראת החיים שלי - מי החברים שמיותרים שם ומי אלה שלא הייתי שם מספיק בשבילם. היא הייתה שם בראש, הרבה.
חזרתי, חזרנו לקשר, חזק מתמיד, זה לקח קצת זמן אבל הגענו למצב של לראות אחד את השני יום יום, ואי שם, אצלי, התחילה לקנן סנונית הרגש שאמרה - יש פוטנציאל לחזור, להיות ביחד, להיות שמח שוב, או לפחות לבלוע את התרופה המרה עם חיוך על הפנים. וכך, כמעט כבר חודש, אנחנו ביחד. מושג גדול, בהתחלה אמרתי להורים שאנחנו 'יוצאים' (ההורים כמובן ענו בשאלה 'יוצאים לאן?'), אבל בערך כעבור שבועיים - היינו במקום אחר, היינו חברים, חברים רציניים אפילו. זה שונה מכל קשר טיפוסי שיכול להיות, אין את התקופה הזאת של ההיכרות, של הביישנות, של לפגוש את ההורים או לבוא לישון בפעם הראשונה, למרות שגם אלה זמנים טובים, אנחנו דילגנו עליהם ונכנסנו לזוגיות קבועה ויציבה. אמנם כבר הספקנו לריב אבל בסך הכל, אני מרגיש שאנחנו הולכים קדימה, יחד. זה משאיר לי איזה חיוך קל בשפתיים ומשהו גדול וחזק יותר בלב. סוג של גאווה בעצמי שלא איבדתי את התקווה הזאת שהדרך שלי היא נכונה, למרות שלא תמיד משתלמת באופן המיידי.
מי יודע אם נהיה גם אנחנו 4 וחצי שנים יחד, מי יודע אם אולי נתחתן יום אחד ונביא ילדים. מי יודע אם אולי נפרד כידידים בעוד שבועיים.
אף אחד.
אבל אני אומר בלב שלם, שלשם שינוי, טוב לי
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
