אז הנה, אני גדול בשנה. זה קרה בדיוק לפני שבוע, יום ההולדת השנתי שלי.
איכשהו תמיד יום ההולדת הוא לא יום טוב עבורי. השנה, הוא היה בדיוק זה - היום התחיל ב6(!) בבוקר, עוד יום של לימודים, יום של לכולם לפני שהבית עצמו בכלל מתעורר, לקום לפני שהשמש זורחת ושאריות של הלילה הקר עומדות מחכות באוויר העירוני, מחכות לכמה מכות מהשמש כדי לחזור למחבוא החשוך שלהן.
6 שעות של לימודים ואחריהן ריצה לרכבת ועבודה, עד 9. ואז חזרה הביתה.
בעבודה יש לחץ אטומי, שינויים ארגוניים ופרוייקטים שנדחים ונדחים ונדחים ומשבוע לשבוע נהיים חשובים יותר ויותר.
תוסיפו לכל המשוואה, סמסים וטלפונים, ותגלו שזה היה יום קשה מאוד.
יש לי איזושהי בעיה להיות במרכז תשומת הלב הזו. תנו לי לעמוד מהצד, אפילו לעבוד קשה, לארגן, לבדוק ולקבוע, לעצב בדיוק את הפסקול והתפאורה של ההצגה הזאת, רק לא להיות הכוכב הראשי בה. הנה עוד טלפון של ברכות מבת דודה שחייבת להגיד שהיא מאוד מאוד אוהבת אותי וכל המשפחה מאוד אוהבת אותי ולמרות שהיא יודעת שאני במקום מאוד קשה בחיים עם העבודה והלימודים חשוב שאני לא אשכח שיש לי גב כל כך חזק. בתגובה לנאום המצוחצח הזה, אני פולט "תודה... תודה רבה", שוב ושוב ושוב, ומגלה לעצמי שוב כמה אני לא נמצא במקום שם - של המרכז הזה, של מסמר הערב, הסטאר של הסרט. אין לי נאומים גדולים או איזה אימרה להגיד, רק 'תודה רבה' נבוך וביי ביי, תוך כדי שאני מת לסיים את השיחה הזאת כבר.
ומצידו השני של המטבע, למרות שבאופן כמעט רגיל, זה היה יום הולדת רגיל ודי מגעיל, אני נזכר שוב ושוב כמה אנשים יש שם שאני מסמל משהו עבורם, שאולי הם אלה שחושבים שפעם בשנה, מגיע לי, לשם שינוי להיות הדמות המרכזית בסיפור הזה ולהגיד תודה וכמה הם מעריכים מה שאני עושה. הייתי רוצה לחשוב כך, אמנם זאת סוג של הזיה והתאמת עובדות כדי שתתאים למציאות מסויימת, אבל נחמד לדעת שמה שאתה עושה משנה ואנשים במאת מעריכים אותך על כמה קשה שאתה עובד.
זה היה סופ"ש ארוך, שבניגוד למה שבאמת רציתי היה מלא בעיקר בחגיגות ועבודה, ולא ממש מנוחה שחיפשתי אחרי שבוע מתיש. סושי, וארוחה משפחתית ולשבת לבירה עם כמה חברים, ואז על האש עם המשפחה המורחבת ועוד פעם בירה ועוד ארוחה. אני באמת חושב שזה היה שבוע נורא לנסיון שלי להרזות, אולי שבאמת שחררתי קצת. אולי קצת יותר מידי למען האמת. כך שאני לא ממש מצליח להשתלט על הדחף הזה לאכול משהו טעים, מתוק והרבה פעמים גם חינמי.
אני מרגיש שמצבוןר הכוחות שהיו לי, הולכים ואוזלים. נכנסתי לשנת הלימודים ברגל ימין, נחוש לעמוד במשימה הקשה של לשמור על עבודה ולימודים, וליצור חברים, ולהתמודד עם פרידה מקשר אחרי תקופה ארוכה בלי. ועמדתי בכל זה, הצלחתי להחזיק מעמד ולשמור על רוח איתנה שדוחפת את הסירה קדימה. אבל דווקא היום, כשסופת יום ההולדת שכחה ואפשר לעשות קצת הערכת נזקים, אני מרגיש שהאוטו נוסע, אך נורת מיכל הדלק דולקת. אני באמת מרגיש שאני נוסע על גזים. סוחב, אבל בקושי.
ובנוסף לכל ההרגשה הזאת, מלווה אותי הדילמה הנצחית של האני האמיתי - כמה צריך להיות שלם עם עצמך, עם המראה, ההתנהגות, תנאי המשחק בחיים. אל מול מה שאתה רוצה להיות, הבנאדם, המראה, המיקום בחיים. יש ימים בהם אני שמח שאני שלם עם מה שאני עושה, למרות שאני לא מרוויח מזה ויש ימים של מרמור על כמה אני חייב להיות אדם שצריך שיהיה לו נוח, שלא מסוגל לצאת מהכונכיה הזאת שלו ולהגיד, זה לא נוח לי, אבל זה תורם ועוזר לי. זה יעשה לי טוב. זה שווה את המחיר.
אני חושב מה לאחל לעצמי לשנה הבאה, לשנה הזאת?
אני יודע מה אני רוצה, שקט מהסטרס הזה שאני נמצא בו באופן קבוע. אהבה, משהו שמוכיח לי כמה הוא לא פשוט, מידי יום ביומו, ועדיין משאיר לי את התמימות והתקווה שזה שם, מחכה לי שאבוא אל העץ ואקטוף אותו. הצלחה בעבודה, בלימודים, ציונים שהם לא התפשרות אלא באמת הצלחה והבנה של הדברים - 80-90 כזה, משוהו שבאמת יתן לי את ההרגשה - היי, אתה שווה משהו!
ועם כל זה, כל מה שאני אומר לעצמי בפתח השנה הזאת הוא - תחזיק מעמד, תשאיר את הראש מעל המים, המצב רע, ולא ישתפר יותר מידי, ימשיך להיות קשה. אבל hang in there.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
