איפה כדאי להתחיל?
בטח בכותרת. אני עדיין משאיר אותה ריקה, אולי רעיון או איזו מוזה תגיע מתישהו בהמשך, בינתיים - אין לי מושג איך לקרוא לקטע הזה.
אני אחרי תקופה ארוכה של מעמסה, או בלשון הסטודנטים - תקופת מבחנים.
ניגשתי לכולם, באחד הצלחתי די טוב, אפילו להפתעתי. באחר - נכשלתי. שניים נוספים הלכו די טוב, אבל עדיין אין תשובות. אני מנסה להשאר עם ארשת הפנים הפסימית-ריאליסטית שאני מקפיד שתהיה לי ולא ממש מצליח. הרגשתי שהלך לי טוב. השאלה הגדולה היא האם כתבתי מספיק? האם נימקתי הכל? האם כל התשובות נכונות?
זאת הייתה תקופה לא קלה, מעמסה. בזמן הסמסטר הרגשתי שאני באמת עובד קשה, מנסה לשמור על הראש מעל המים, לימודים פלוס עבודה פלוס לנשום קצת בין לבין. ואז הגיעה תקופת המבחנים וגימדה את זה. שכחתי כבר מה זה ללמוד למבחן, ובאמת הימים הראשונים, בהם אין לו"ז, שעה שבה צריך לקום או שעון מעורר שמצלצל ב6 כי השיעור מתחיל ב8 ואני צריך להיות מאופס ומוכן בכיתה. מצד שני, יש לנו קבוצה קבועה של חברים שלומדים יחד וזה הכניס לי די הרבה סדר לכאוס הזה. המון חופש הוא פוטנציאל להתפרק, ולהתפרק זה אזור שאני לא מכיר טוב מידי. אז כן, היו ימים של 'ניסיון ללמוד לבד', שהיה בעיקר בסיס לניסיונות בתחום הבישול, בהיה בפייסבוק מלווה בקיר של רגשות אשם והשלמה של צפייה בסדרות וסרטים. אבל עם כל זאת, למדתי. ולמדתי קשה.
המבחן שבו נכשלתי הוא כלכלה, יש משהו שהמוח האנליטי שלי, כך לפחות אני מרגיש, לא יכול לאמץ והוא התמודדות עם סיפור. בעוד שבספר, אין בעיה לקרוא פסקה לא להבין ובכל זאת להמשיך, בתרגילים שניתנים שם דווקא קשה מאוד לוותר על פרט בתוך אוסף המילים הזה, עם מושגים כמו "סובסידיה", "תמורה", "ביקוש", "בנקים" וכהנה וכהנה. בנוסף, גם המבחן, שבנוי מ20 שאלות אמריקאיות שלעתים רבות גם מאוד מטעות, לא תורם. אני באמת חושב שזה לא פייר, אני יודע את החומר, מבין אותו בצורתו המתמטית - יכול להסביר למה כל גרף נראה איך שהוא נראה ושינויים משפיעים בדרך שלהם. אבל דווקא במבחן האמריקאי, אתה צריך להבין הרבה יותר, צריך לנתח את הסיפור, לעבד את המילים ולתרגם את השפה הזו לשפה שאותה אני מבין. השאלות האמריקאיות גם לא מעניקות חסד למי ש'מבין'. לא מספיק שאתה יודע שלושה רבעי חומר, כיוון שהתשובות בנויות כך שאתה צריך לדעת 100%, לתת תשובה מלאה, חצי תשובה היא פשוט תשובה לא נכונה.
יום ראשון היה המבחן האחרון, לפחות בסדרת מועדי הא', מאז, אני ב"חופש" עד השבוע הבא, אבל אני מוצא את עצמי מבלה באזור ה11 שעות בעבודה. במקור רציתי ללכת לטייל, שבוע כזה הוא פוטנציאל נהדר לכמה ימים בטבע, בניתוק מגע עם המציאות, Going Offline במובנים רבים. אך מזג האוויר, לשם שינוי, החליט לתקוע מקל בגלגלים והחליט להיות מעונן וגשום כל השבוע. כל התוכניות הלכו לפח. אז לפחות הלכתי לעבודה.
שכחתי כבר מה זה לעבוד 10 שעות ביום, פעם זה היה עניין של שגרה ואנשים סביבי שהרימו גבה כשאמרתי שאני חוזר מהעבודה ואני רוצה לעשות משהו, "אתה לא עייף?", "אתה עובד מהבוקר, איך עדיין יש לך כוח?", ומאז תחילת הלימודים, כשהתרגלתי לעבודה של 5 שעות ביום, הימים האלה נהוו ארוכים מאוד, ובהם אני באמת חוזר הביתה עם רצון עז לעשות משהו, לחיות, אבל עם כוח שאזל. לפחות אני מקבל תגמול על העבודה הקשה.
בעבודה בכלל, המון שינויים ארגוניים, בעקבות זה, המון אנשים עוזבים, המון אנשים ששותפים להרבה חוויות שלי בחברה. הדעה שלי בכלל בנושא עבודת הייטק היא לא פשוטה. אני נזכר בימים של אורסוס, כשהיינו חברה קטנה לפני שקנו אותנו הענק הזה. אז הגיליוטינה הייתה מאוד קרובה והיה באמת חשש שאם לא נעשה את האקסטרה מאמץ, בשבוע של אחרי כבר יגמר הכסף ופשוט נסגור את הבסטה. הצד השני של אותו המטבע הוא הקשר שלי לתוצאה, אני ועוד מספר לא מועט של אנשים יוצאי אותה חברה קטנה, לפחות בעיני, רואים במוצר שלנו את ה"בייבי" שלנו. היינו שותפים להחלטות, לבעיות גדולות שקרו בו ולפתרונות יצירתיים שאין כמוהם.
ואילו עכשיו, בחברה גדולה, כשיש תקציב ואנשים וזמן וכסף וישיבות אינסוף, לאנשים פשוט לא אכפת. אנשים מביטים לשעון, כאילו היה סטופר, ומחכים לסיים את 9 השעות שלהם ולעוף הביתה. מחר יהיה כסף. אף אחד לא יפטר אותם או יסגור את החברה . אין מה לדאוג. ומצד שני, גם אין סיבה להשקיע, אין סיבה להגדיל ראש ולנסות לבוא עם רעיונות חדשים ופתרונות. זה מאוד מפריע לי, למען האמת. אני מצפה מאנשים שעובדים קשה, שירגישו את החיבור הזה. ובנוסף, אני נשאר זן נכחד של אנשים שהשעות שהם עובדים הם כאין וכאפס, חשוב לי לתת ולהשקיע, חשוב לי לשפר תהליכים ולבנות מוצר טוב.
נפלה עלי מוזת כתיבה כזאת, אולי בגלל מזג האוויר האפרורי והגשום, מין תחושה ציורית פואטית שכזו, ופתאום נזכרתי שלא כתבתי כבר מלא זמן.
יש בחיי היום אולי מישהו קרוב אחד, מישהי, למען האמת - היא עם חבר שלוש שנים, כך שאפילו אם הייתי רוצה לקדם את זה לאנשהו, לא פייר כלפיה וכלפי החבר שלה. כך או אחרת, היא גם סטודנטית - מה שאומר - מעט זמן ומעט פעמים להפגש ולדבר. וחוץ ממנה - אני ממשיך להרגיש די לבד. איכשהו, אולי זאת האינטנסיביות של האוניברסיטה, אולי זאת הגישה שלי ואולי אלה החברים שלי מסביב שראו אותי באמת, איך שאני, ולא באמת אהבו מה שהם רואים. כך או אחרת, לא חסרים ימים שהטלפון לא מצלצל והמיילים מלאים בדילים יומיים ובספאם ושומדבר אחר.
בדיוק התחלתי לעבור על תמונות נבחרות מהטיול ולערוך אותן. אני מתגעגע. כל יום היה משהו חדש. כל יום היה עולם ומלואו, אנשים חדשים להכיר, מקומות חדשים ויפים, תרבות חדשה ונופים ושקיעה וים וטבע. אני מסתכל על התמונות משם, כשכל תמונה היא גלויה, ואולי למתבונן מהצד אלה סתם תמונות יפות או אפילו סתם תמונות, בשבילי הם נצר לזיכרון מהנה וחיוך גדול. אך עם זאת, גם געגוע ענקי לתקופה יפה הרבה יותר.
בתקווה שלא יעבור כל כך הרבה זמן עד הפוסט הבא, ושתהיה סיבה טובה הרבה יותר לכתוב.
עד לפעם הבאה...
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
