חודש לא פשוט עובר.
זה התחיל בכישלון בקורס הכלכלה היחיד שלקחתי הסמסטר, הנכשל הראשון שלי בתואר. זאת הרגשה מחורבנת להכשל - זאת הרגשה עוד יותר מחורבנת להכשל במבחן שאתה יודע שהלך לך בו טוב - זאת הרגשה נוראה לדעת שאתה היחיד שנכשלת, בין החברים שסביבך במבחן כזה. אולי זו הפזיזות, או הנטייה שלי לברוח לתשובות לפני שאני קורא את השאלות, לא לקרוא את השאלה עד הסוף או ההרגשה הטובה שליוותה אותי במבחן הזה - אבל הרגשתי שהוא היה מבחן קל והולך לי בו טוב. במבט שני, אחרי שכבר קיבלתי את התשובות והתוצאות - האמת הכואבת הכתה בי, זה היה מבחן קל. ופשוט קפצתי על תשובות מהר מידי. עוד גפרור למדורה הוא שבמבחן האמריקאי הזה, הייתה חסרה לי רק שאלה אחת נכונה בשביל לעבור - רק שבריר שנייה של ריכוז, קריאה חוזרת או מחשבה של לחזור על אחת השאלות שוב הייתה מצילה את המצב.
בדיוק אתמול ניגשתי למועד ב', למבחן הזה למדתי הפעם לבד, למדתי הפעם כל השבוע - בשעות לא שעות שביליתי בספרייה, באזור השקט שבו למישהו שממרקר מסמך עם טוש אומרים 'ששששש...'. ניגשתי למבחן בהרגשה חיובית - אם זה כמו המבחן הקודם, אני אהיה מרוצה וילך לי טוב. אז זה לא היה כמו הקודם, הוא היה קשה הרבה יותר, ולא הלך לי טוב.
בכלל, זה חודש שבו קיבלתי ציונים על המקצועות שאליהם ניגשתי, הממוצע שלי עומד על 78 (בלי הנכשל של הכלכלה). זה בסדר גמור, בסדר פלוס אפילו, אבל יש בי הרגשה חזקה של פספוס והעדר ריצוי מהדבר הזה. אני חושב שזה נובע מהעובדה שהאנשים שלמדו איתי, בקבוצת הלמידה - כולם קיבלו ציונים של 85-90-95. זה דבר אחד שכשאתה נגרר מאחורה ולא מבין על מה 'הטובים האלה' בקבוצה מדברים ולקבל ציון כזה, ודבר אחר לגמרי כשאתה זה שמוביל וניגש לבעיות כמו שצריך ובסוף מוצא את עצמך מאחוריהם, רחוק.
ההיגיון הטוב אומר לי, צועק לי, 'היי, אתה שם, קיבלת ממוצע של כמעט 80 בקורסים עם ממוצע של 60-65, אתה מעל הממוצע ואתה צריך להיות מרוצה, סופר מרוצה', ועם זאת, הצריבה הזאת של הלהיות מאחור, לא להוביל ולא להצליח, משאירה חותם עמוק של צריבה כזאת בפנים.
מה עוד? אחי התחתן, מאורע שמח ובשבילי, בעיקר, זה היה מין חוויה אנתרופולוגית. במידה מסויימת, אלה היו משקפיים ששמתי על עצמי במטרה לא לשפוט את העולם הזה בשליליות כל כך מהר, אלא להתייחס לזה כאילו אני אורח באיזה שבט אפריקאי עם אמונות תפלות ווודו משלו. לא היה פשוט, אני מניח שגם להורים לא היה קל, אבל הארוע היה די משמח, מפתיע היה לראות כל כך הרבה מניירות של חתונות גם בחתונה הזאת; אורחים שמתלוננים על האוכל, מלצרים רצים משולחן לשולחן. אך בנוסף - היו גם חידושים לא מעט, נתחיל בעובדה שבמקום די ג'יי - הופיע מתופף, ולהקת קצב חרדית, בשלב מסויים נכנסו כמה קבצנים, זה אחרי זה עברו משולחן לשולחן ואספו כספים, ריקודי מעגלים (בהפרדה של הגברים) של המונים. בסך הכל, לא יכול להגיד שהיה לי רע שם, אפילו במאמר מוסגר אני אגיד שהיו שם אנרגיות באמת טובות וחיוביות. וחוץ מזה היה באמת כיף לראות שם את כל המשפחה מתאספת לטובת ארוע כזה.
האם זה ישנה משהו בקשר בין אח אחד לשני? אני חושב שלא, זאת הייתה הזדמנות להפגש, לסמן וי שכזה על ארוע פגישה, עם הרבה מתח באוויר שהיה ונשאר, הרבה היסטוריה ומעט מאוד רצון אמיתי להפגש. למרות זאת, הם הזמינו אותי להגיע אליהם ללונדון, אם יתאפשר, אני אקפוץ על ההזדמנות, בעיקר כי אני שומר על קשר די טוב עם שתי הבנות שלהם.
יש לי איזו ידידה שדי ניתקה איתי קשר בזמן האחרון, היא לודמת - כמוני, רק במקום אחר ותואר אחר. וכמוני, גם היא בתקופת מבחנים לא פשוטה, אבל מצד שני, במהלך החודש הזה, וגם אחריו, לא נפגשנו, לא דיברנו, לא שתינו קפה, לא ישבנו על סיגריה (שלה), או על בירה, לא יצאנו לאכול - ניתוק מוחלט. בתחילה ניסיתי לקבוע או לדבר, ליזום קצת, אבל זה בדרך כלל נענה במין תשובה חסרת תוכן של 'אתה יודע איך זה, יש לי המון המון מבחנים עכשיו, נקבע להפגש אחרי'. המבחנים נגמרו, והיא עדיין לא מראה שום אות של רצון לדבר או לשמור על קשר. זה מעלה לי את השאלה והדילמה המוכרת לי, שלה אין לי פתרון - כמה קשה צריך לעבוד על חברות? האם כשאתה נתקל בקיר כזה, חוסר עניין מובהק של לדבר איתך, עדיין חשוב לנסות ולהתאמץ? מתי צריך להפסיק עם זה? מתי השלב שבו אתה אומר 'טוב, אם היא רוצה לדבר איתי או להפגש איתי, יש לה את המספר שלי' ומחכה לצלצול ממנה שמסרב להגיע? ויותר מזה, אם וכאשר היא כן יוצרת קשר - האם להמשיך מהנקודה שבה עצרתם? או שבאמת חלק מהקרבה שלכם כבר לא שם?
שיהיה שבוע מוצלח, מוצלח יותר
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
