שביזות של סוף חופש ארוך, חופש פסח. שהסתיים במימונה הראשונה שלי - עם מופלטות ועוד מאכלים מרוקאים כמו שצריך.
לפניו היה סרט (סוף סוף) עם ידידה, טיול לצפון עם החבר'ה מהצבא ועוד טיול לצפון עם חבר'ה מהבית, קצת לימודים, קצת עבודה.
אני חוזר בזמן האחרון לכל מיני זכרונות מהשנה האחרונה - נתחיל בכך שבזמן האחרון אני חושב הרבה על איפה הייתי לפני שנה? לפני שנה בדיוק, פלוס יום, נחתתי מטיול, מסע של חיי - אחרי איבוד של כמעט יומיים ומשהו כמו 24 שעות באוויר, נחתתי בארץ. מלא חוויות וסיפורים, 15 אלף תמונות וחוויות שלא אוכל לספר ולתאר. זו הייתה תקופה של מציאות שונה בשבילי, תקופה של חיים שבהם אני אחראי לעצמי, חופשי, בודק, מטייל, בתנועה מתמדת קדימה, לקראת משהו חדש ומעניין, הרגשה תמידית של 'מה עכשיו?', 'איך אני מאתגר את עצמי עכשיו?', 'לאן?'.
ומאז שחזרתי, ובעיקר מאז שאני לומד - אני רק כמה לתחושה הזו - יעדים חדשים, תוכניות חדשות ומשתנות, כל יום משהו חדש, אנשים חדשים, סיפורים חדשים, תמונות חדשות.
הזכרונות האלה תוקפים אותי בעיקר בלימודים ומהווים מין מקום לברוח אליו, לחלום עליו. אני מדמיין לי עוד טיול כזה, אולי צפון אמריקה - ארה"ב וקנדה, אולי דרום אמריקה - פרו וארגנטינה, אולי נפאל. יש הרבה יעדים. הרבה תוכניות, רק שזמן בעיקר אין כל כך. זמן ואנשים.
הזכרון השני שחוזר אלי כל הזמן הוא האקסית, כאילו המדורה מסרבת להכבות שם. לא מרגיש אליה כלום, לא אליה של היום. עבורי, קיימת לה אותה דמות בה התאהבתי אז, לפני יותר מחצי שנה, היא שם איפהשהו מטיילת לה, מין רוח חופשיה. אני מוצא עצמי נכנס לחשבון שלה, מסתכל מה חדש? היא נראית מאושרת? איך אני צריך להרגיש לגבי זה? אני שואל את עצמי ותוהה בשקט - האם אני רוצה לשחרר? האם אני יכול? האם בכלל יש מה לשחרר?
אני מודע לעצמי - מודע ולא מודע, יודע מה עובר בראש, לא יודע למה הוא שם או מה זה אומר.
דווקא יש איזה קצה חוט חדש באופק, שאולי מוביל לאיזה אריג ענק של חוויות וסיפורים וסערת רגשות, ואולי זה עוד איזה חוט שמתעופף ברוח, נושא את עצמו רק למעלה והלאה.
בשבת שעברה עברתי תאונה, לא נפגעתי - אלא דווקא הייתי זה שעושה את רוב הנזק - רח' מרכזי בנתניה, אני פונה שמאלה ברחוב דו סיטרי לתוך חניה של בית. במהלך הפניה, לאחר שאותתתי ועצרתי, אני רואה שני נערים מתקרבים אלי רכובים על זוג אופניים אחד. אחד בכסא ונוהג והשני על הכידון. הם נסעו בלי אורות או קסדות ברחוב חשוך ועל הכביש. ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת. הדלת הימנית האחורית ספגה את המכה הקלה, יחסית. הנער שנהג, יצא ללא פגע, בניגוד אליו, הרוכב שנסע על הכידון הועף אל החלון ונפגע, לא לקח הרבה זמן והגיע אמבולנס שפינה את הילד לבית החולים בלי להחליף איתי פרטים.
הוא נראה די בסדר, בלי שברים או פגיעות חיצוניות. היה בהכרה והכל.
שוטר תנועה שהגיע למקום, שמע את תאור המקרה מפי והנחה אותי לגשת לתחנת המשטרה לצורך מתן עדות. וכך עשיתי. מאז מאוד קשה לי לישון, המון המון סטרס - לחץ נפשי כזה שמתרכז בהעדר הידיעה של מה יהיה? מה הטיפול? מה הסיכונים? עם מי צריך לדבר?
אני משוכנע שאני הייתי בסדר בסיפור הזה, לא יכלתי לעשות דבר אחרת, אך בכל זאת, בעיקר לאור הידיעה שמערכת המשפט נהנית מתסמונת ה'אזרח הפשוט והחוק היבש', אני באמת מפח' שעלול להיות לא טוב. נצטרך לחכות, לא לישון בלילה ולראות כבר מה יהיה
חג שמח
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
