יום הזכרון היה היום ואתמול היה ערב יום הזכרון. יום כזה, שכשמו כן הוא - יום של זכרון, לא זכרון אישי, זכרון קולקטיבי, יום כזה בו השירים ברדיו נעימים, ובין שיר לשיר אפשר לשמוע סיפור של חייל כזה או אחר, שמספר בנו, או אשתו, או חבריו, על כמה אהב את החיים, כמה נהנה לשבת ליד הנחל על בירות או כל כך התרגש כשנולד בנו הראשון. בתו תספר על האבא שלעולם לא הכירה, ואחיו הצעיר יספר על הדמות שכל כך השפיעה עליו ובין רגע נעלמה לה.
היה לי דיון די מעניין עם ידידה, על המשמעות של זכרון קולקטיבי. מצד אחד, איך אפשר לגרום לאנשים, מכל השכבות וכל הסוגים לזכור. ומצד שני, עם כל הציניות שבדבר - כולם, באותו יום, 'זוכרים', קצת יותר.
ומה בכלל הם זוכרים, אותו ציבור רחב? נכון להרגע - ישנם 22993 חללי צה"ל (ולא פחות חשוב, חללים של המשטרה, מכבי האש ופעולות האיבה, אנשים שיכלו להיות אתם או אני), יש אולי חצי מיליון אנשים שבאמת מכירים את אותם האנשים, שבשבילם הם לא סתם פרצוף בטלויזיה שכל כך קל להמנע ממנו. בשבילם הוא לא עוד שם. אז מה עם השאר? מה הם זוכרים? הם לא הכירו מישהו שנהרג, הם לא מכירים משפחה שהתרסקה בין רגע, לא מכירים איך הילד היה כל כך דומה לאחיו הגדול או המשפחה שנטבחה הייתה כל כך נעימה. מה הם זוכרים?
ובכל זאת, בהשמע הצפירה, כולם עומדים, בכבוד, בדומיה, בתחושה של הוקרת תודה לכל הנופלים והנרצחים.
אני אמנם לא מאמין גדול בטקסים, טקסטים שחוזרים על עצמם בווריאציות שונות, הקראת שירים שוב ושוב, זמרים שמשתנים, מדי פעם גם איזה אלמנה או בן שכול ואחריו, המנכ"ל\ הדיקן \ המנהל במילים חמות על ההפסד הצורב שלנו, של כמה חשובים הם היו, של כמה מקום העבודה או הלימודים תומך בכל חיילים ומחזק את המשפחות, בכמה שמילואים זה חשוב. ואולי זה רק אני, אבל נדמה שלקהל, כבר נמאס להסתכל ולקבל משהו בטקסים האלה, אותם בעלי תפקידים, אותם קולות ודגשים, אותם שירים.
עם זאת, מהצד השני, לצפירה אי אפשר להשאר אדיש, בניגוד לטקסים, לפחות בעיני, הצפירה היא רגע ציבורי בו אתה לבד עם עצמך, לא תוכל לדבר עם אף אחד על זה, לא תוכל לשואל או להקשיב, להעלות דיון או להתאמץ בלהמנע מאחד כזה. זה רגע ציבורי בו כל אחד עומד לבד, מול האמת שלו, מול הזכרון שלו, ובמשך דקה או שתיים - זוכר, זוכר בשבילו, ולא בשביל אף אחד אחר.
סיימתי את הלימודים אתמול ב-6, הגעתי למרכז העיר ב7 וחצי, מרחק גדול מביתי, שהיה לוקח לי בערך חצי שעה. באותו הרגע, חשבתי כמה אירוני זה, שאני כל כך מתכנן איפה אני אהיה בזמן הצפירה, אני מאוד לא רוצה להיות במונית, איך בכלל מתנהגים כשיש צפירה בזמן שאתה במונית? יוצאים? נשארים? עומדים במונית עצמה? זה אירוני, לפחות עבורי פשוט כי בדרך כלל, הצפירה תופסת אותי ברגעים לא מתוכננים, בדרך לאנשהו, או בזמן שאני עובד או לומד, או איזה טקס בצבא שאני דואג שהחיילים שלי יסתדרו מהר בשלשות כדי לכבד את המעמד. ופה, אני ממש מתכנן טוב טוב איפה אהיה בזמן הצפירה, כמעט מתכנן על מה אחשוב, במה אזכר, למי אתן את הכבוד שאני יכול לתת.
בסוף הספקתי להגיע הביתה.
אני דווקא נמנה על אלה שהכירו חלל, לפני שאני ממשיך, פתאום קופצת לי לראש עוד איזו אירוניה לגבי המושג הזה 'חלל', 'חלל צה"ל'. הרי חלל כזה הוא אדם שנפל, נהרג, איננו עוד איתנו ובמקומו נפער בחיי אלה שמכירים אותו, משפחתו, החברים, חלל די גדול. אירוני משהו.
אז אני מכיר אדם אחד שנהרג, הוא בן של חברים של ההורים, בחור בגילי, ראיתי אותו כמה פעמים בודדות, סשה, למד בשכבה המקבילה - בבית ספר אחר, מסתבר שהיו לנו גם לא מעט חברים משותפים. אותו אני זוכר ביום הזה, אותו זוכר ועליו חושב.
לא הכרתי אותו מספיק טוב, רק בפנים, הבן של... ולא הרבה מעבר, אבל היום עבורי הוא מין סמל, סמל להתבגרות ולרגע בו החיים נהיו רציניים. מרגע הידיעה על מותו, מחבר משפחה שלישי, בזמן שאני וההורים בטרק טיפוס על הר בסלובניה, עם השקט שנשאר בשעות של אחרי. ועד רגע ההבנה שזהו, אתה בשלב בחיים שאתה כבר לא ילד, אנשים בגילך מתים, הם לא 'אותם החיילים', המבוגרים והגדולים, אלה שהלכו לשחק במלחמה עם לבנון או עזה, יורים בנשק ונלחמים, ממש כמו בסרטים. זה יכול היה להיות אני.
עבורי היום, הוא כמו בבואה אפלה, של 'מה אם' שכזה, איפה הוא היה היום? מה יכול היה להשיג? איך יכל להשפיע על חיי כולנו? ומה היה, אם זה היה אני?
ראיתי את אביו כמה פעמים, היה מאוד לא נעים, המחשבה הייתה בדיוק שהוא זה שחושב בדיוק את המחשבות האלה, הנה - עומד מולי ילד בגילו של בני, עובד בחברת מחשבים, סיים צבא, עשה טיול, לומד, חי!, והבן שלי, ממנו נשארה רק אבן עם אלפי דמעות יבשות וזכרון הולך ומתפוגג.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
