מדורה זה אחד הרגעים המיוחדים האלה.
אתה יושב שם על כר של חול,
רוח קרירה מקיפה אותך,
אין אף אחד חוץ מהחברים שלך סביבך, אתה והאש
הקולות של העץ מתנפץ תחת האש
הלהבות המהבהבות, כמו בולעות את מבטך בהן,
מספרות סיפורים בלי סוף, לשקוע ולשכוח,
גיטרה, שירים שקטים,
רגיעה, שקט,
האש נחלשת, עוד קרש נזרק למדורה - כמו מין כדור לחיזוק,
ונראה כאילו זה בעיקר הכניס מטען של סיפורים חדשים שהאש יכולה לספר לך.
אתה מקשיב לצלילים, הפצפוצים האלה, מתוך הקרשים, של חללי האויר המתמלאים באש,
הדרך בה המדורה מחזירה לחיכה את הקרש החדש שנכנס פנימה, כאילו חזר הביתה,
מין חיבוק כזה, שמקיף אותו - לאט לאט עד שהוא אחד עם המדורה.
העשן, משנה כיוונו כל הזמן, כמו רוצה לגעת בכל אחד ואחת ולאמר - אני כאן, תודה.
זה מין קטע שכתבתי סתם כך לידידה לפני ל"ג בעומר, על למה זה חג חשוב או משהו כזה.
בסוף - בגלל הלימודים ובעיקר בגלל חוזר הזרימה של החברים מסביב, לא עשיתי מדורה בכלל, מה שבאמת מעציב אותי.
כמו שכתבתי קודם - עבורי מדורה היא ארוע מיוחד, משהו קדמוני כזה, מין חיבור לטבע ולדברים הפשוטים.
שבועות חל בשבוע הבא, עבורי החג הזה מחזיר אותי תמיד לקיבוץ - בניגוד לעירוניים, אנשי הקיבוצים והכפרים מזהים את שבועות פחות כחג הגבינות והיין אלא יותר כחג התבואה - לראות את תוצרת המשק באותה שנה - זה כולל מן הסתם לבוש לבן, אך בנוסף - מין מצעד כזה של ערימות קש, וטרקטורים זה אחרי זה, וילדים יושבים ומחזיקים סלים מלאי כל טוב, גבינות, לחמים ועוד.
הטרקטורים האלה בדרך כלל עושים איזה מפגן ראווה שכזה - כמו מצעד צבאי קטן.
אני מתגעגע.
ושוב אכזבה בתחום הרומנטי, אבל איך שידידה אמרה היום - לפחות ניסית.
מעצבן לראות אנשים מסביב מסתדרים, בצורה שנראית, לי לפחות, כל כך קלה וטבעית, כשלי לא הולך כלום. לפחות ניסיתי
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
