מה עושים כשנמצאים על מצוק, רגע לפני שנופלים? על מה אפשר לחשוב ברגע שלפני הנפילה? אני מניח שהייתי חושב על זמנים מאושרים, על הישגים מרשימים שהיו ולא יהיו עוד.
אני נופל. עכשיו זה כבר שלב הנפילה. אי אפשר לעצור את זה, כמו כדור שלג לבן וגדול שממשיך לגדול ולהתגלגל במורד ההר.
אני מרגיש את זה כבר בפנים, בחוץ אולי אף אחד מכם לא יראה כלום, תגידו, 'סתם הוא עייף' או כל תירוץ אחר, אבל אני מרגיש את זה כבר עכשיו, אני משתנה, אני מחליק לי אל תוך הדבר האחרון שרציתי עכשיו. דיכאון.
אני מסתכל אחורה על זמנים יפים, כשאני נזכר בדברים מצחיקים שמעלים לי על הפנים חיוך שקשה לרדת, כמו למשל הפעם ההיא בטיול השנתי כשהלכנו לישון ולא יכלנו להפסיק לצחוק, במשך איזה 20 דקות, אושר פשוט, נקי מכל רגש אחר. או למשל הפעם ההיא שרצתי מהבית עד למלון כרמל בלי להפסיק, כשחזרתי (גם בריצה) הייתי כל כך כואב אבל כל כך שמח.
דווקא כשלא ציפיתי לזה, ואולי כן, זה היה חייב להגיע, המצב רוח הרע, הרצון להתנתק מכולם ולכעוס שאף אחד לא שם. זה מעצבן יותר מכל משהו אחר שאני מרגיש, מעצבן שאני כועס על מה שאני עושה לעצמי.
אומרים שברגעים האלה מוציאים את המילים הטובות ביותר לכתוב, את הצלילים הכי טובים לאלתר. אבל המילים לא יוצאות והצלילים עקומים.
יהיה טוב? אתם מבטיחים?
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
