לחיי הסבל, לחיי השמחה,
לחיי הילד, לחיי המשפחה,
לחיי העם הזה שהוא כזה,
לחיי כולנו שאנו לא כאלה,
לחיי הכעס, לחיי השקט (שנשמע רועם מתמיד),
לחיי המלחמות, לחיי השלום,
לחיי השוטרים, לחיי הגנבים,
לחיי הצדיקים, לחיי הפושעים,
לחיי החכמים, לחיי הטיפשים (החכמים עוד יותר),
לחיי האהבה, לחיי השנאה,
לחיי אושר, לחיי כאב,
לחיי החיים, לחיי המוות (שלא פותר דבר),
לחיי הצחוק, לחיי הבכי,
לחיי הרעש, לחיי הרוגע,
לחיי הבריאות, לחיי המחלה (שרק ממנה אפשר להבריא),
לחיי הצליל, לחיי הדממה,
לחיי האוהבים, לחיי המדמיינים,
לחיי הרובים, לחיי השושנים,
לחיי החיוך, לחיי הדמעה (שתמשיך לזרום),
לחיי הפרח, לחיי הענן,
לחיי הרגע, לחיי החיים,
לחיינו, לחייך,
לחיי כל אלה שלא מבינים,
לחיי כל אותם שהם לא אני.
אחרי הרבה לבטים החלטי לפרסם מה שכתבתי ב5 דק'... אחרי שינה ממש לא ארוכה (ואני לא אומר את זה בציניות)
אתמול אחרי הדייט הכושל של דימה, שהיה פשוט זוועה וזו פעם ראשונה ואחרונה שאני עושה כזה דבר... במיוחד עם הבנות האלה, נסענו עם יורי לאיל, שנשאר בבית, מסיבותיו שלו, הוא ירד. החלטנו לעשות משהו, רק שלא ממש היה מה, התקשרנו לאנשים, חלקם ישנו, לחלקם לא היינו בכלל צריכים להתקשר, כולם עשו משהו. החלטנו לצאת לסיבוב, לטייל, עברנו את כל פולג, דרך הבית של בשה, הבית של ליבת, הבית של שרון כשנגמרו הבתים של האנשים שאנחנו מכירים מקרוב החלטנו ללכת לים (עם הרבה הסתייגויות של יורי), הגענו לירידה לים, מקום שממנו אפשר לראות את קו החוף מוינגייט עד בערך מלון כרמל. ישבנו שם, שותקים, מדברים, חווים רגע רומנטי שכזה, אני חושב שרק עם איל אני באמת מסוגל לשבת במקומות וזמנים כאלה ובאמת להתחיל להרגיש עם זה טוב ולא מוזר... הוא מהאנשים שמזריעים איזושהי בטיחות ובטחון כזה קשה להסביר במילים. בכל אופן, נהניתי. תודה איל.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
