פורים הגיע, החג הצבעוני, השמח, לפחות כלפי חוץ, החג המצחיק, זה שרואים בו את כולם מחופשים, מחייכים אחד לשני.
ואני מצד שני רואה את פורים בתור החג הכי המזוייף שיש, אני רואה בדמיון ביטוי ויזואלי לפורים - אדם מבוגר, עם חיוך מצוייר על פניו, כששפתיו בעצם מציגות את הדבר האחר בדיוק, עצב. זה החג ש'מוכרחים להיות שמח' בו, מוכרחים, לא בוחרים.
מעצבן לראות ככה את פורים.
גילחתי את הזקן, אולי כי הבטחתי למישהו, אולי כי בשה היה אמור להוריד את השיער (היי... זה קורה בול היום), אולי כי סתם נמאס לי מהזקן, הוא כבר לא שם.
הבנאדם הראשון שממש שם לב לזה שאני חסר זקן וממש הגיב לזה הייתה האקסית שלי, שני, לא נרחיב במילים אבל זה הפתיע אותי קצת, התגובה החברותית שלה, הפתיע לטובה.
כולם נדהמו וקיבלתי בעיקר שאלו 'למה?', או 'אתה נראה רוסי / כמו ילד'...
אני דווקא עכשיו אוהב את המגע של הזיפים על הסנטר, התגעגעתי גם לראות ולהרגיש את הצלקת שתפרו לי מאז שנפלתי ברולר בחנוכה לפני שנתיים.
אחרי שהופענו בביצפר, נפלה לי המצלמה, אסף העביר לי אותה והיא נפלה לי מהיד. נזק ממשי לא קרה לה, היא עדיין עובדת, אבל פאנל הבטריות איכשהו יצא החוצה ולא נכנס, זה ממש מעצבן, לא שזה נפל, אלא האחריות שהייתה לי ושפספוס של רגע אחד, והופ, כבר לא מספיק טוב... אני מאוכזב מעצמי.
הגענו לביתספר אחר - אלדד עם החברים, לא נתנו לנו להכנס אבל סתם ישבנו מול הכניסה וראינו שם אנשים חברים, היה ממש משעשע, פשוט לשבת מול הכניסה וסתם לדבר.
בערב נסענו אני, דימה יורי ושחר, ל'לולי רוק', מסיבת רוק, זה בין הדברים הכי משמחים אותי, פשוט רוק, הרבה רוק, ממש הרבה רוק. כרמל, שהתחפשה לילדה קטנה עם שמלה אדומה ו2 צמות ושלט - 'למה', גם באה. היה פשוט כיף, שירים טובים, בלי הרבה קשר אחד לשני, לפעמים חדשים, לפעמים בני יותר מ10 שנים. אבל זה לא היה מושלם, החברים לא היו שם, לא איל, לא שרון, לא אסף, לא הבנות, לא לירז (שחנכה את המסיבה הראשונה שלה לפני איזה חודשיים), זה באמת היה חסר.
החלק המשעשע בכל הערב היה ההגעה לשם, אמרו - 'מתחם הפלג - כפר ויתקין', נכנסנו לכפר ויתקין, עשינו שם סיבובים, שום שלטים שום כלום, בדרך החוצה הסביר לנו השומר של הישוב איך להגיע, מסתבר שהכניסה היא בכלל מהפניה של ביתן אהרון...
נכנסנו דרך שם, נסענו, נסענו, נסענו עוד קצת, מסתבר שלא היינו היחידים שהסתבכו שם, מישהו אמר משהו על לפנות אחרי הפסי רכבת שמאלה, פנינו, בדיוק היו שם שומרים, שאלנו - 'פה זה המסיבת רוק?', 'כמובן', אמרו והפנו אותנו ישר, נסענו ישר ישר ישר, דרך כביש עפר מגעיל שבו האוטו שלי הוכיח את עצמו כרכב שטח עילאי...
עשינו כמה פרסות ובסוף (כל סוף) הגענו.
אחת החוויות שאני אזכור הרבה זמן זו הנהיגה בזריחה, פשוט כיף, הרגשה של בין התעוררות לעייפות, משהו ממש חדש ומרגש.
היה כיף.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
