מחר יש מבחן אמצע - מיד-טרם במדעי המחשב, אני ממש לא מרגיש מוכן
אולי התחלתי להתרגל לחיי ה'בוגרים'
צפוי פוסט יותר רציני בקרוב
הנה יצירה שכתבתי לא מזמן:
רקוייאם לאהבה
אני כותב לך את זה, בדיוק את מה שאת עומדת לקרוא, כן, כן, את. תמיני או לא, מאחורי אותיות, מילים ומשפטים אלה, מסתתר סודי, מחבואי, הדבר הקרוב לליבי. אני כותב, כי שפתי לא יוכלו לשאת מילים אלה, כי במוחי ברגע המחשבה עלייך, המילים לא מתחברות, הרעיון לא מובן, הרגש גובר, ההיגיון חסר.
את שם איתי, במקומות הכי מוזרים שאני נמצא בהם.
פעם את איתי שם על חוף הים, איתי, עם ליבי והמצלמה שבידי, אנו צופים יחד במים הכחולים הטומנים סודות אינספור, בתוך אותם גלים שלהם הצליל היפה בעולם, הצליל המרגיע. המגע הקריר של המים ביום אביבי שכזה, גרגירי החול שמלטפים את רגלייך העדינות, הרוח הצפון מערבית הנושפת ונושבת לאורך תווי פנייך, מתחממת בחיוכך כמו כולם.את סוגרת את עינייך, הבעה של כמיהה וסיפוק יחד מתפרשת על פנייך המדהימות.
פעם אחרת, אני נוהג באמצע הלילה, מן הרדיו נשמעים קולות נמוכים של ג'ז ובלוז, צערו של אחד הופך להנאתו של האחר. את יושבת בנחת, הבושם המיוחד שלך, שלפיו אני יכול לזהות אותך בחשכה, מתמוסס בחלל המכונית, קולך מבטא כל אות ואות באופן המיוחד שלך, האופן שבו כל צליל וקול מתנגן באוזני כמוזיקה שמימית נפלאה, מדהים אותי כל פעם מחדש. אנו משוחחים, למרות שכל תשומת ליבי היא על זוג הפנסים החולפים ממולי, הנוסעים לעברי, אני מרוכז בך. בכשרון הנפלא שלך לגרום לי להרגיש טוב כל כך.
אני שוכב על מיטתי, עיני סגורות, ידי פרושות לצדדים.
איני צריך לראות אותך בשביל להרגיש אותך, לצפות בך. כבר מזמן אני מרגיש את מעשייך תוך עוורון. נשימתך המתוקה, ניחוחך, את עינייך העמוקות, את שפתייך, בעלות הצבע המיוחד והיפה בעולם, את גופך, עומד לו מלכת, נוגע בי, מלטף, מחבק, מרגיש.
אני שם, איתך, ואת שם איתי, צופה באותה שקיעה מהממת, המתחדשת בכל פעם שאנחנו רואים אותה יחד, יושבת על אותו כסא לצידי במכונית. הנושא, הזמן, המקום, השעה, כולם שונים, אך הרגשתי אליך היא זהה, אושר, שמחה. שוכבת עלי על אותו מזרן, עם אותו ריח מרכך השיער שאני מטורף עליו.
את שם, איתי, אך אני לבד, עם גופי ודמיוני שמתאכזב שאת לא שם איתי וכנראה גם לא תהיי
תקופת התקווה מתה, חלפה עברה לה. מתי תגמר לה הבדידות?
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
